יום שבת, 31 בדצמבר 2011

ארבע פרספקטיבות על ההגרלה המחומשת



1. "המחשב היה שם כדי שנמרוד בו "

רציתי שההגרלה כבר תקרה ואז היא נדחתה בשבוע. כשהגיע היום זה היה לי רחוק מדי מהראיון. הרגשתי שהיה לי יותר מדי זמן לתפוס מרחק אירוני מכל זה. שקלתי לבטל מכיוון שחשבתי, בטעות, שהמשימות המיניות יהיו האטרקטיביות והאקסטרימיות ביותר ושיהיה סתם מבעס להתבונן מהצד ולא להשתתף, או להשתתף ולקלל אחר כך. מצד שני לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס אירוע כזה כאמן וכסקרן. באתי להגרלה אחרי שאמרתי לעצמי שהכל בסדר ושאני אשאר אמן פרפורמנס טוב גם אם לא אפרוץ את כל הגבולות שלי בערב ההגרלה.

ואז הגעתי, בין הראשונים יש לומר. הייתה מבוכה שהלחיצה את כולם ואותי קצת פחות, אולי מפני שגרתי כל כך הרבה שנים בחו"ל ואני רגיל לסיטואציות של זרות, שבהן אני לא מכיר אף אחד וכו'. זה הדיפולט אצלי. ובכל זאת עם הישראלים זה תמיד מרגיש חשוף קצת יותר.

התחלנו לקבל משימות והמשימה הראשונה שלי הייתה להגיד הכל בלחש ונורא התאכזבתי כי ציפיתי לאיזה היי אקסהיביציוניסטי מרוכז כזה מההתחלה ועד הסוף. רק לקראת סוף הערב נפל האסימון שבעצם המחשב הוא רק איזה משהו שם ברקע ועצם זה שהוא נותן פקודות מהווה תירוץ "לתת לעצמי פקודות" שלאיש אין בקרה עליהן או על מידת האדיקות בביצוען, והן תמיד יוכלו לעבור כ"פקודות שהתקבלו מהמחשב". זה היה הגילוי הגדול ביותר מבחינתי ובזכותו גם אשמח להשתתף בהגרלות הבאות. לכאורה 'נכלאתי' בדירה למשך חמש שעות, נתבקשתי לכבות את הפלאפון, כלומר ברמה הסימבולית היה כאן אלמנט של כפייה מסויימת, בגבולות הסביר כמובן, קבלתי הוראות ממחשב שהיו להן השפעה ישירה עליי, ויחד עם זאת דרגת החופש הייתה למעשה מקסימלית. המחשב היה שם כדי שנמרוד בו. כדי שנחליט בעצמנו מתי ובאיזו מידה לציית לו.

עבורי זה היה שיעור בציות/דמוקרטיה/רצון חופשי, מכיוון שבהתחלה היתה לי נטייה לבצע את המשימות באדיקות, אפילו להגדיל ראש ולא "לבטל באופן אוטומטי/על דעת עצמי" התנייה קודמת מכח משימה חדשה שניתנה לי; בהתחלה ביקשתי הוראות, רציתי להיאחז באיזשהו קו מנחה. הייתה מידה של תיסכול על זה שלא מכריחים אותי לבצע משימות, שחלקן קלות מדי לביצוע ולא מאתגרות מספיק, שאין פיקוח ושישנם יותר מדי פתחי מילוט. אבל בסופו של דבר זה היה הדבר שהכי הערכתי בפרויקט. אני מניח שמרבית המשתתפים הגיעו כדי לחיות איזו זהות חדשה, איזו אופציה משוחררת יותר של עצמם מעצמם ובסופו של דבר המסקנה היא שאין קיצורי דרך ושזה יכול לעבוד רק בשיטת ה"עשה זאת בעצמך". בהתחלה הייתי "מורעל-הגרלה", רציתי את "החוויה המלאה", רציתי סדנת פרפורמנס, ולאט-לאט הבנתי שהעניין אינו טמון בציות או אי הציות למחשב. המחשב מסמל קצת את אלוהים. ואז במהלך הערב אתה מגלה שאלוהים מת, ושזה תמיד אך ורק, למרבה הפחד/בנאליה, אתה מול עצמך.

(אנונימי)



2. "מהגרלה להגרלה היחס שלי אל המחשב נהיה בו-זמנית מיתי יותר ומיתי פחות"

כשהמחשב טועה קצת יותר מדי, כשהוא קורא למשל לאנשים שאינם שם, הוא מאבד באחת את כוחו המאגי, וזה מרופף לאין שיעור את עוצמת הסיטואציה, את היכולת שלה להיות מרחב ממשי אחר. הפעם המחשב טעה המון, ונראה לי שזה, יותר מכל, יצר אוירה מאוד מפורקת, מאוד מוגבלת, בעיקר בהגרלה השניה שהייתי בה. מישהו אמר אחר כך: אנשים לא הביכו את עצמם, לא היו לא נחמדים, לא חרגו באמת מהגבולות הרגילים של סיטואציות חברתיות. זה נכון, באמת רוב מי שראיתי, גם אני, נשארו במרבית האינטרקציות הפומביות, במרבית הפרפורמנס שלהם בחלל, מאוד מנומסים, ובמידת מעורבות נמוכה. אבל העובדה שאפשר תמיד לאפיין את האוירה בחדר, ולראות איך כל אחת מהנוכחות תורמת לה, משכיחה לפעמים לזמן מה כמה שונה החווייה האישית של אנשים שונים בתוך זה. מוזר להבין אחר כך שבכל זאת יש כאלו שזו היתה להן הגרלה מעולה, או נוראית. להיזכר פתאום שגם בי יש כאלו שזו היתה להן הגרלה מעולה או נוראית.

המון חוויות שונות הפעם. לצאת לטיול של עשר דקות במצוות המחשב, למצוא עלה יפה וצהוב, להביא אותו לאיש זר שמדבר, צוחק, מתפלא, ללכת מהר חזרה, להיתקל באיתמר על אופניים בדרך מהבית שלנו לחברה שלו, לחבק אותו מהר ולהמשיך ללכת. לקבל הוראה ללכת מאוד לאט ולצלול לתוכה כמו ללמוד ללכת. להתפלל. להימלט מהעולם לעמידות ראש ארוכות, פעם אחת בהוראה, פעם אחת לא. לדבר דיבור מיוחל לא צפוי, לדבר דיבור כושל מייאש, לראות מהצד דברים מצחיקים מאוד, לראות מהצד דברים לא זזים, לא זזים, שעות של שיעמום נוראי מזוקק, שהחרא הזה כבר ייגמר (ברחתי ברגע שהיה אפשר), וגם שתיים-שלוש חצאי שעות של התעלות רצופה. הרגע של לחזור מהטיול של העשר דקות הביתה להגרלה, בהתמסרות, כמו מאי ברברי אל הספינה שלך.

מהגרלה להגרלה היחס שלי אל המחשב נהיה בו-זמנית מיתי יותר ומיתי פחות. יש את המחשב-של-מטה, המוגבל כל כך במה שהוא יכול לעשות, במידה שבה הוא כופה עלייך טרנספורמציה, ויש את המחשב-של-מעלה, ההגרלה האידיאלית המדומיינת שההגרלה הממשית כל הזמן שואפת אליה ואף פעם לא באמת מצמצמת את המרחק, והפער ביניהם גדל כל הזמן. זה שוקע למטה וזה נוסק כנגדו. עם הזמן הדחף לבוא נהיה אולי יותר ויותר דווקא כדי להיות בתוך הפער הזה.

(קרן שפי)



3. "כולם רק חיכו לאיזו הפתעה גדולה שתקרה ולא קרתה"

אוף, טוב, אז ככה. היה קצת קשה ומאכזב, המעבר מדירה לדירה שבר את הקסם, והיתה תחושה שחלק מהאנשים לא ממש מעניינת אותם ההגרלה. בהגרלה הקודמת שהשתתפתי בה היתה תחושה שלמרות פערים שונים, היה לאנשים עניין להכיר אחד את השנייה. הפעם היתה תחושה שכולם רק חיכו לאיזו הפתעה גדולה שתקרה ולא קרתה. יכול להיות שזה קשור לדירה שהיינו בה, לזה שהיתה תחלופה של אנשים, או לזה שהיו שם 3-4 אנשים שהיו סוג של " מחוץ" להגרלה כי לא קיבלו הוראות מכל מיני סיבות.

אתמול חשבתי על זה שגם ללא הוראות אפשר היה להמשיך להשתתף, הרי אף אחת לא ידעה שאין להן הוראות. כל דבר יצירתי שהיו עושות היה מתקבל, אבל לא היתה כזו יצירתיות. זה מעניין עוד יותר לחשוב על זה אם לוקחים בחשבון את כמות היצירתיות שנשפכת מרוב האנשים שהשתתפו, ועד כמה גם הם זקוקים להוראות, לסוג של גבולות והקשר חברתיים על מנת ליצור. וכמה בנליות, שעמום וחוסר ביטחון נשפכים מהם, וממני, כשהמסגרת הנוקשה של הוראות מהמחשב מתרופפת ונשברת.

הייתי שמח לחוויה מתקנת.

(יותם בן מאיר)



4. "כאילו ככל שאתה משתתף יותר בהגרלה אפשר להדליק את הכפתור ההתנהגותי השונה בך באופן אוטומטי"

היתה לי הגרלה מוזרה, ולמען האמת, לא היתה לי הגרלה. ר' שלפה אותי מההגרלה שלי די בהתחלה, ולקחה אותי איתה להגרלה אחרת, בלי הוראה מהמחשב, כך שנשארתי בלי הוראות לכל יתר הזמן. את הזמן שנשאר העברתי לרגעים בכל אחת מארבעת הדירות, וכמובן בהליכות ביניהן, שבאופן מפתיע הרגישו כמו חלק אינטגרלי מהאירוע - כל הזמן חשבתי שהאנשים ברחוב הם משתתפים, ובחלק מהמקרים, צדקתי.

אז הוראות לא היו. מה שכן היה זה החוויה המרתקת של החלפת אווירה בין בית לבית (החללים היו מאוד שונים אחד מהשני - המקום הדרומי ההוא שנראה כמו אולם קולנוע היה המקום שבו היתה תחושה פראית ומעניינת, בית אחר נראה כאילו חצי מתחרמנים וחצי משועממים, והדירה שהתחלתי ממנה הרגישה לי כמו שעשוע של חנונים), התערבות בעניינים שאינם ענייני וגם פשוט התחושה הזאת של "ותיק הגרלה", שגם בלי הוראות יש לך רשיון למתוח גבולות.

זה הדבר הכי מעניין שאני יכול להגיד בעצם - ההגרלה הזאת לא היתה שונה מבחינתי מהקודמות אפילו שלא היו לי הוראות. היא עדיין גרמה לי להתעסק בכל מה שמעסיק את התת מודע שלי ביומיום באופן יותר גלוי ועדיין חזרתי ממנה מוטרד ונרגש באופן משונה. אני אגיד יותר מזה - אחרי כמה מילים שיצא לי להחליף עם שדמה בסוף הערב, הבנתי שבעצם ייחלתי למה שר' עשתה לי. בתחילת הערב לא התחשק לי בכלל למלא הוראות, לא עניין אותי מה שיקרה בעקבות המילוי שלהן ולא היו לי אנרגיות לאלמנט משחק-החברה שבכל העסק. היתה לי תחושה שהולכת להיות לי הגרלה משעממת, הרגשתי מונוגמי וחסר תשוקה לסיטואציה מסיבתית וחשבתי שאני אמצא את עצמי מתגעגע לתחושה הראשונית שהיתה לי בהגרלות קודמות. דווקא ברגע שהפסקתי עם ההוראות השתחררתי והרגשתי שהעסק לוקח אותי לאיזשהו מקום חדש. כאילו ככל שאתה משתתף יותר בהגרלה אפשר להדליק את הכפתור ההתנהגותי השונה בך באופן אוטומטי, וההוראות עצמן הופכות להיות הסחת דעת מעכבת.

משתתפת אחת שאלה אותי בתחילת הערב אם אפשר לעזוב את ההגרלה באמצע, ואמרתי לה שלא נראה לי, כי זה הורס הכל. עד סוף הערב האמירה הזאת נראתה לי מגוחכת, כל העניין בהגרלה הזאת היה שהיא היתה נזילה לחלוטין מבחינת כללים. איכשהו ההפרה של כלל המקום ושלל הבעיות הטכניות הפכו את המסגרת לפחות ופחות נוקשה, ומה שנשאר זה מין רשיון משונה להרוג, שיכול להמשיך איתך אחר כך עד קצה הערב.

וזהו לעת עתה.
(עפר)