יום שבת, 7 באוגוסט 2010

אז זה כמו האח הגדול?

יש שתי אסוציאציות שחוזרות שוב ושוב אצל אנשים שנתקלים לראשונה ברעיון ההגרלה: חלקם נזכרים במשחק "אמת או חובה" וחלקם בתוכנית "האח הגדול". זו השוואה מעניינת, שעזרה לנו לנסח לעצמנו מה הייחוד של הדבר שאנחנו מנסים לעשות, כי ההגרלה באמת דומה במובנים מרכזיים לכל אחד משני הניסויים החברתיים האלו, אבל גם שונה מהם במובנים מרכזיים לא פחות.

ההגרלה מול אמת-או-חובה
המשחק "אמת או חובה" לקח חלק בתהליך ההתבגרות של רובנו, כנראה, בין אם בתור דרך כיפית ללמוד על גבולות העצמי ובין אם כחוויה טראומטית ומשפילה. המבנה שלו יוצר מערכת יחסים מעניינת בין הנערים והנערות (או המבוגרים הנוסטלגיים) המשחקים בו: הם יושבים במעגל, המסמן שכולם שווים בפני החוק (שבדרך כלל מגולם בדמותו של בקבוק ריק, עדיף אלכוהולי); החוק הוא אקראי (כל עוד אף אחד לא מרמה בסיבוב הבקבוק); וכוחו של החוק מתבטא על ידי משימות/הוראות. עד כאן נקודות הדמיון להגרלה, שגם היא בנויה סביב מערכת חוקים אקראית ושוויונית שמחלקת הוראות.

אלא שההוראות הן כל ההבדל: אמת או חובה הוא בסופו של דבר משחק שבו עיקר המתח נוצר על ידי הפעלה של כוח קבוצתי כלפי היחיד. ההתמודדות בין המשתתפים לבין ההוראות נעשית באופן פומבי, והן ניתנות על ידי משתתף אחד למשתתף אחר. זו גם הסיבה שהריגוש שבמשחק סובב סביב השפלה וחשיפה. הקבוצה מעמידה בפני היחיד אתגרים שמותאמים באופן ישיר אליו ומנצלים את החולשות או הרצונות שלו ככלי למניפולציות.

בהגרלה המתח שבין הקבוצה לבין היחיד קיים, כמובן, אך הוא לא העיקר. מכיוון שההוראות עצמן הן אקראיות ולא רק הבחירה במשתתפת (המחשב לא יודע שום פרט על המשתתפות מלבד שמן), ובמיוחד משום שרוב ההוראות האישיות ניתנות באופן דיסקרטי ולא באופן פומבי, עיקר המתח עובר למוקד שונה לגמרי: להתמודדות הפנימית של המשתתפת מול ההוראות הניתנות לה ומול הסיטואציה, לאופן שבו היא בוחרת למלא אחריהן או להתחמק מהן. המבט המפקח הוא לא חודר כמו המבט הקבוצתי במשחק אמת או חובה, אלא סמוי. ההגרלה היא חוויה אישית הרבה יותר.

לכך יש להוסיף את העובדה שבהגרלה לא קורה כמעט אף פעם שכל אור הזרקורים מופנה אל משתתפת יחידה: כולן נמצאות תחת הוראות כל הזמן. במשחק אמת או חובה המצב הפרפורמטיבי הבסיסי הוא של קבוצה שבה פרפורמר אחד מבצע הוראה וכל השאר בתפקיד של צופים. בהגרלה התנועה בין צופה למבצע היא רציפה ומתמדת, והגבולות שלה רופפים.


ההגרלה מול האח הגדול
השוואה אחרת שעולה לעתים קרובות היא בין ההגרלה לבין תכנית הריאליטי "האח הגדול". ההשוואה הזו היא מעניינת במיוחד בשל קווי הדמיון החיצוניים הרבים, אבל ההבדלים הקיצוניים במטרות ובחוויה עצמה.

גם האח הגדול, כמו ההגרלה, הוא ניסוי חברתי. ככזה הוא גם קיצוני הרבה יותר, במיוחד בשל אורכו. המבנה הכללי הוא דומה: קבוצה של משתתפים נסגרים בתוך חלל למשך תקופת זמן מוגדרת מראש (בהגרלה בין שעות ספורות ליום, בעוד שבאח הגדול לשבועות עד חודשים). בשני המקרים המשתתפים גם מקבלים הוראות מישות חיצונית, ואמורים למלא אחריהן. אלא שבין השניים ehhnho הבדלים עצומים בתפיסת העולם ובמטרות.

ההבדל הראשון נוגע לסוג הדינמיקה הקבוצתית שלהם. באח הגדול, הכליאה לזמן ארוך וההימנעות מצריכה של תכנים חיצוניים (חדשות, טלוויזיה, ספרים) יוצרת מערכות יחסים אינטנסיביות במיוחד. בית האח הגדול בנוי כצורה קיצונית של אוטונומיה ביחס למרחב החיצוני: לא רק שהדיירים חיים תחת מערכת חוקים חדשה, אלא שגם כל חדירה של ה"חוץ" פנימה נמנעת. בפן הזה של שלמות הניסוי החברתי, לאח הגדול יש, כמובן, תנאים טובים פי כמה וכמה מאשר להגרלה.

אלא שהתנאים האלו משמשים למטרות שונות למדי: בהגרלה החוקים החדשים מערבבים בין המשתתפים ומנסים לנתק אותם מהזהות החיצונית שלהם (המינית, המגדרית, הגילאית, החברתית). המחשב לא יודע עליהם אף אחד מהפרטים הללו, וכולם מקבלים הוראות המתחלפות בקצב מהיר. הם מקבלים אפשרות להיות כל מיני סוגים שונים של אנשים, הם לא נדרשים לקוהרנטיות אלא להפך, להתחלפות. באח הגדול השהות הממושכת לא מנוצלת לצורך שינויים אלא דווקא להתגבשות ולהתבצרות: כל אחד מהמשתתפים מתקבע בתור "דמות", "טיפוס", סטריאוטיפ שההפקה מתחזקת ומעצימה על ידי מניפולציות בעריכה של התוכנית.

להבדיל מאשר בהגרלה, באח הגדול יש מצלמות, שהן החלק הקיצוני באמת של הניסוי החברתי הזה. הצופה הנמהר עשוי לחשוב שתפקידן של המצלמות הוא לתעד את הניסוי. טעות. המצלמות הן אלו שיוצרות אותו. החוויה המרכזית באח הגדול היא לא השהות המשותפת עם קבוצת אנשים זרים למשך תקופה מסויימת של תנאים קיצוניים, אלא הנוכחות המתמדת של מאות אלפי או מליוני צופים. כמו בהגרלה, גם באח הגדול כל המשתתפים הם גם הקהל אחד של השני וגם ה"מבצעים", הפרפורמרים. אלא שבאח הגדול זה בכלל לא העיקר - העיקר הוא קהל הצופים האדיר שנמצא מצידן השני של החומות. מצד אחד האח הגדול מבודד את המשתתפים מהסביבה החיצונית ויוצר אוטונומיה, ומצד שני החוץ חודר לסיטואציה באופן האינטנסיבי ביותר שאפשר לדמיין כאוסף של מבטים.

המבטים האלו לא נמצאים שם כל הזמן: הרי לא כל רגע מחיי המשתתפים באח הגדול מוקרן בתכנית השבועית, אלא רק מיעוט מצומצם, נבחר, ערוך. מה שנמצא כל הזמן הוא האפשרות של המבט. יש רגעים שבהם המשתתפים יודעים שצופים בהם (למשל, בסבב ההדחות השבועי), אבל רוב הזמן הם לא יכולים לדעת אם מישהו צופה בהם או לא. הסמכות החיצונית של ההפקה, שמחליטה מה ישודר ומה לא, ממלאת תפקיד של מספר כל יודע שנמצא מחוץ לעולם הבדוי שהמשתתפים נמצאים בו, ומתווך בינו לבין העולם החיצוני של הצופים. המשתתפים לעולם לא יכולים לדעת בוודאות מה הסיפור שהם הדמויות בו ומה התפקיד שהם משחקים בסיפור הזה; לא רק בגלל שיש התרחשויות סמויות מעיניהם (אף אחד מהמשתתפים לא יודע מה המשתתפים האחרים אמרו לאח הגדול, הצופים כן), אלא כיוון שהסיפור נבנה רק אחר כך – בין חדר העריכה לטלוויזיה, בין ההפקה לבין הצופים.

השילוב של שני האלמנטים האלו - אופי השהיה הממושכת והתפקיד הפנאופטיקוני של המצלמות - מובילים את האח הגדול לכיוון שונה לגמרי מזה של ההגרלה. באח הגדול המטרה היא הקהל בבית, הצופים, הפרסומות. המשתתפים הם אובייקטים שנועדו לשעשע אותו, לרגש אותו או לעצבן אותו, אבל אף פעם לא חוצים את הגבול שבין אובייקט לסובייקט. הם דמויות בסיפור, מוצרי צריכה שההפקה מוכרת והצופים קונים. לעומת זאת, בהגרלה, המטרה היחידה היא ההגרלה עצמה, כלומר הסיטואציה הרגעית שנוצרת בין המשתתפים. היא לא מצולמת, לא משודרת ולא משאירה שום זכר אחריה. אין לה במאי, אין לה מספר כל יודע, אין שום דמות סמכותית שמאחדת את עשרות הסיפורים השונים של המשתתפים בה לסיפור "אמיתי" אחד. וכתוצאה מכך, אין בה הפרדה בין אובייקטים לסובייקטים. המשתתפים הם גם האובייקטים אבל גם הסובייקטים החווים, והם מקבלים את האפשרות והחופש לעבור בין שני המצבים האלו: לצפות בהתרחשות או לקחת בה חלק, לציית או לסרב, לפעול או לא.

(סער סקלי וקרן שפי)


תשובות (קצרות יותר) לשאלות נפוצות אחרות על ההגרלה - כאן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה