יום שני, 30 באוגוסט 2010

(בהעדר שם טוב מזה) תהיות

כך או כך – זה היה בילוי-ערב רגיל
(תהיות נא לזקוף על חשבון הגיל.)
דוד אבידן, מתוך "סיכום ביניים"

"מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר"

את ההרגל להסתכל על סיטואציות מבחוץ רכשתי בגיל צעיר. בתור ילדה שהספיקה עד גיל עשר לעבור בין 3 מדינות, 4 ערים ו 7 בתים הבנתי מהר מאוד כמה יתרונות יש בזרות, כמה כח ובטחון אפשר לשאוב מזה שאתה תמיד נשאר עם רגל אחת בחוץ: החופש להשליך פנטזיות על "המקום האחר", היכולת לשחק עם אלמנטים בזהות שלך, והכיף הגדול שטמון בעובדה שיש לך פרספקטיבה, בכישור לקחת (או תמיד להישאר) צעד אחורה מתוך המקום שאתה נמצא בו ורק להתבונן. הריחוק הזה הוא כלי שהקפדתי לתחזק ולשכלל, התרגלתי להסתכל ולבחון כל מה שאנושי סביבי, הפכתי להיות אלופה בהכנסת דברים לפרופורציות, במדידת ערך של דברים, בפירוק לגורמים.

באיזשהו שלב הבנתי שאפשר להשתמש בכלי הזה לא רק כדי לחקור סביבה חברתית ואנשים אחרים, אלא גם ככלי לימוד שלי על עצמי. הרי כולנו חווים את אותם רגעים בהם אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ, ואפשר גם לנצל אותם. מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר.

אחת לכמה זמן היה עולה הפחד שהקלות הבלתי נסבלת שבה אני יכולה לצאת החוצה מתוך סיטואציות, ויותר מכך הקלות שבה אני יכולה להקהות רגשות לא נעימים על ידי תיחום שלהם, גורמות לי לא "להרגיש על אמת", לפספס איזה חוויה. תמיד היה בי הפחד שאולי מנעד רגשות הוא סימטרי - אם אתה לא יכול להיות מאוד עצוב לא תוכל גם להיות מאוד שמח.

אי שם בכתה ח' נתקלתי במורה שדיבר על הערך הגדול שיש בהתרחבות, על הצורך בלהרחיב את עצמך כל הזמן – ללמוד הרבה דברים שונים, לראות דברים מסוגים שונים, לחפש יופי ועניין במקומות שמרגישים באופן אינטואיטיבי לא מעניינים, להתמודד עם אתגרים שהיית מעדיף לוותר עליהם, לחפש עניין גם במקומות משעממים. אמנם לא תמיד מוצאים, אבל בדרך כלל כן. הוא כינה את זה 'תיאוריית המשפך' - אדם נולד כשהוא מוכן לקלוט כל מה שיש סביבו, ככל שמתבגרים היכולת והרצון לקלוט מצטמצמים: בוחרים עמדה, תחומי עניין, מכריזים במה אנחנו טובים יותר ובמה פחות וכל מה שנשאר מחוץ לתחומי המשפך הולך לאיבוד. צריך כל הזמן לדחוף את הדפנות ולשאוף להתרחב. מאז נוסף פרמטר למדידת ערכם של דברים: עד כמה אפשר ללמוד מהם, עד כמה הם עוזרים להרחיב.. מאותו הרגע יכולתי לא רק להמעיט מערכן של חוויות לא נעימות או של תחושות קשות, אלא למצוא בהן משמעות חיובית – כחוויות מסוג חדש, שדורשות ממני התמודדות מסוג חדש ולכן עוזרות להתרחב. ל"אז מה כבר קרה" מתווסף "הרגשת משהו קצת חדש.. מגניב"

חשוב לי להדגיש שהחיפוש אחרי חוויות חדשות שונה מחיפוש אחרי ריגושים. גם שעמום נכנס תחת קטגורית החוויות שאפשר ללמוד מהן. אבל כמו חיפוש אחרי ריגושים, גם הוא עוזר להתגבר על פחדים ומדרבן אותך להיכנס לחוויות חדשות מתוך תחושה שפעולה עדיפה על אי פעולה ושתזוזה למקום חדש היא ככל הנראה חיובית (בדרך כלל אפשר לחזור), הפחד היחיד שנשאר הוא פחד מפני השלכות על דברים שאין לי שליטה עליהם (אנשים אחרים למשל)

בהקשר הזה, הסיטואציה של הניסוי נראתה כמו סיטואציה מושלמת. כמה שעות שבהן אתה מוצף כל הזמן באתגרים חדשים או הצעות לפעולה, הפחד מהשלכות מנוטרל כמעט לגמרי, סביבה שבטוח מאוד לפעול בתוכה. אין פיקוח על התהליך שאותו אתה עובר אלא רק דרבון לבדוק ולהרחיב גבולות: הן על ידי ההוראות שמגיעות מהמחשב (שנכתבו על ידי אנשים שאתה לא מכיר ושעולם האסוציאציות שלהם יכול להיות מאוד רחוק משלך) והן על ידי השותפות שבתהליך – העובדה שאתה מוקף באנשים שעוברים תהליך דומה - מה שתמיד מדרבן ללכת רחוק יותר.

דווקא מהבחינה של בדיקת הגבולות שלי אל מול עצמי הניסוי היה פחות מאתגר ממה שחשבתי. כנראה שזה נבע משילוב של מזל/חוסר-מזל בקבלת ההוראות. מעט מאוד מהן גרמו לי אי נוחות או דרשו ממני ערעור על הגבולות שלי. התווסף לזה חוסר, לטעמי, במה ששדמה תיארה בפוסט שלה כחוויה לא חיובית מהניסוי הראשון שהיא השתתפה בו (אני השתתפתי עד כה רק באחד) - מידה מסוימת של לחץ מהקבוצה ללכת רחוק יותר, קיצוני יותר, מערער יותר. בסופו של דבר לא היה אף רגע בניסוי שבו הרגשתי אי נוחות ממשית. מבוכה קלה ברגעים מסוימים כן - אבל לא יותר מזה. יש שימצאו בזה יתרון, אותי זה בעיקר קצת הפתיע...

***
- הערת אגב -
זה מה שכתבתי לועדת ההגרלה במייל משוב ששלחתי להם אחרי הניסוי, בעניין הזה:
"הפער הזה בין מה שהנחתי שיהיה מעניין (בדיקת גבולות עם עצמי), לבין מה שקרה לי בפועל בתוך הניסוי נראה לי פתאום מאוד הגיוני... ז"א אני ממש רואה למה טעיתי בהשערה שלי לגבי איפה יהיה מעניין בתוך זה- כי לעבוד ולהתנסות מול עצמי זה משהו שאני טובה בו ואוהבת, לעומת זאת לדברים שקורים בינך לבין אנשים אחרים יש השלכות , והשלכות הן משהו שאני מפחדת ממנו, בטח בסיטואציה מהסוג הזה, כלומר בתוך מצבים מסוכנים/חדשים (בחיים שלי , בטח בשנה האחרונה, בכלל, ובניסוי בפרט) - העבודה בתוך עצמי (השימוש במצבים האלה כדי לחקור את עצמי). ההמנעות מהשלכות זו הדרך שלי להישאר שפויה ולאפשר לעצמי לחוות כל מיני דברים, בלי לפחד שאני מאבדת את עצמי"
***

"בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן"

בימים הראשונים אחרי הניסוי הייתה לי תחושה שמה שהולך להיות מעניין אלה ההשלכות של מה שקרה ביני לבין חלק מהמשתתפים על היחסים שלנו אחר כך. בראש ובראשונה הניסוי יוצר סביבה מעניינת להכיר בה אנשים (וגם לחוות בה דברים עם אנשים שאתה כבר מכיר). באופן כללי יש משהו מיוחד בסיטואציות שיוצרות מאוד מהר סוג של אינטימיות "שלא במקומה" או שמגיעה מהר מדי (כמו למשל סטוץ, לצורך העניין).

במהלך הניסוי, כל מיני אינטראקציות או תהליכים שיכולים לקרות בין אנשים, ברמות שונות של היכרות, קורים במין הילוך מהיר. ואז פתאום אחרי, בקשרים "על אמת", נשארים המשקעים של זה, והפער בין המשקל שאתה נותן לפעולות שאתה עושה בתוך הניסוי לבין המשקל שלהן בדיעבד יוצר מתח שהוא מן הסתם מאוד מעניין.

אבל יש שם משהו יותר כללי מזה.

הניסוי, למרות העובדה שאתה פועל בתוכו פעולות שלא אתה הגית, או יותר נכון בגלל זה, הוא מרחב עם המון חופש בחירה. ההוראות לא מחייבות אותך למלא אותן, אבל הן כן מסירות ממך (לפחות למראית עין) את האחריות עליהן. ההוראה היא מעין מתווך בינך לבין הפעולה, היא יוצרת תחושה של מרחק בינך לבין הפעולה שאתה מבצע.
אחת הסיטואציות המעניינות שנכחתי בהן במהלך הניסוי הייתה לשבת מול אחד המשתתפים שקיבל הוראה להעליב אותי (ובכנות, אם אני זוכרת את ההוראה המדויקת). מצד אחד ברור לשנינו שהוא לא רוצה להעליב אותי, ומצד שני ברור שהוא רוצה להצליח למלא את ההוראה. העובדה שבינו לבין הפעולה עומדת הוראה לא באמת משנה את המשמעות של הפעולה.

בסופו של דבר, הסיבה שבגללה כן אפשר להסיר מעצמך מידה מסוימת של אחריות על הפעולות שאתה פועל על אנשים אחרים, היא הידיעה שכל מי שנמצא בחלל הזה בחר להיות פה ולקח על עצמו את ההתמודדות עם מה שהסיטואציה הזו תביא איתה. כשאני יושבת מול משתתף שמנסה להעליב אותי, האחריות להשלכות של הסיטואציה הזו היא של שנינו: אני לוקחת על עצמי את האחריות על האפשרות שאני עלולה להיפגע, והוא על זה שהוא עלול לפגוע.

מצד אחד זה מאפשר לך להיות במצב הזה של ריחוק בלי להיכנס לעמדת כח, בלי שיהיה לך יתרון על האחר, כי הריחוק הוא נקודת הפתיחה של כולם. מצד שני זה מאפשר לך להתמסר לסיטואציה כמה שאתה רוצה מבלי לדאוג להשלכות על מי שמולך. לא בגלל האשליה שאין השלכות, אלא בגלל שהאחריות עליהן היא משותפת. זה יוצר תחושה של שוויון באינטראקציה החברתית שקשה להגיע אליה בדרך כלל. זה המקום המשחרר באמת בתוך החוויה הזו.

בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן.

יש בזה משהו מצחיק: הרי הניסוי בבסיסו הוא סיטואציה משחקית. לכאורה שום דבר שקורה בו הוא לא "על אמת". ודווקא בגלל זה מוותרים על משחקים: לא בגלל שהם לא קיימים, להפך, בגלל שהם קיימים במוצהר. מרגע שברור שהמניעים של כל הפעולות שקורות הם לא כנים מוותרים על ההתעסקות בהם, ואז מתברר עד כמה מניע יכול להיות זניח.

הרי לא צריך את הניסוי כדי לדעת שאינטראקציות חברתיות מלאות בחוקים, או שהרבה פעמים כשמסתכלים על דברים בפרספקטיבה (בדיעבד או תוך כדי שהם קורים) הם מאבדים מהרצינות ומהמשקל שלהם.

לפעמים כדאי פשוט להתמסר לסיטואציה. אחת לכמה זמן פוגשים בתוכה מישהו שמתמסר לה במידה כזו שהעובדה שהיא פועלת בתוך חוקים שרירותיים/מרגיזים/מגוחכים (שהמחשב יגריל) כבר לא באמת משנה. לפעמים ההתעקשות לחתור לכנות יכולה לכפות את עצמה גם על מי שעומד מולך, או לפחות לחשוף קצת את הגיחוך שבחוסר הכנות.

ולפעמים מעניין להישאר קצת בחוץ ולהסתכל...

(ים)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה