יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

הנה פוסט לבלוג


" ההתלבטות שלנו בין רצון חופשי ודטרמיניזם היא במובן מסוים הבחירה אם להביט בדברים דרך הסופיות המוחלטת של ההוראה או דרך האינסוף שמשתרע בתוך היישום שלה."


ועדת הניסוי שלחה לי "הוראה": לכתוב פוסט לבלוג החדש של הניסוי. אני מברך על הבלוג, שלא תבינו לא נכון, אבל ההוראה הזאת פוגשת אותי בזמן קצת בעייתי – שלל המחשבות שתקפו אותי לאורך שלושת הניסויים בהם השתתפתי עשו איזה סוג של פליק פלאק אחרי הניסוי האחרון והתחילו לתקוף ולהשמיד זו את רעותה. אחרי הניסוי הראשון, אני מתאר לי שיכולתי לכתוב פוסט תמציתי מאוד, דומה למה שכתבתי אז לועדת הניסוי במייל (משהו בסגנון "נהניתי מהרנדומאליות"); אחרי הניסוי השני, כשועדת הניסוי עברה משבר פנימי קטן ואני עצמי התחלתי לראות גם צדדים אפלים בחוויה הזאת, כתבתי להם במייל תגובה ארוכה (שבקלות יכולה היתה להפוך לפוסט) על הערך הלימודי הגלום בחוויות קיצוניות; אחרי הניסוי השלישי הרגשתי מנותק פתאום מהמחשבות האלה, וגם מרוקן פיזית ורגשית ברמות שהפחידו אותי. אני מניח שהפוסט הזה הוא בעיקר על החוויה ההיא, השלישית, של ההתרוקנות.
אבל זה, אם תרצו, לב העניין: קחו שלוש נקודות אקראיות בזמן, תנו לי את אותה הוראה – "כתוב פוסט לבלוג החדש של הניסוי" – ובתמורה תקבלו תוצאה אחרת לחלוטין. כי אם לקחת לרגע את הכדור מהיכן שקרן הניחה אותו בפוסט שלה, בחירה חופשית וציות עיוור לא באמת סותרים אחד את השני, או לפחות הם מנהלים סוג של יחסים דיאלקטיים. הרי בכל סיטואציה חברתית, סיטואציה שיש בה גם צד אחר מאיתנו, אנחנו מצייתים לאיזו הוראה מובלעת ומקבלים על עצמנו מערך שלם של "כללים" חברתיים שהם בעצם שרירותיים. החופש, או הבחירה, נמצאים במרחב (הצר או רחב, אך תמיד מוגבל) של בחירת אופני היישום. בסיטואציות מסוימות (נניח, יחסי מרות בעבודה או בצבא) המגבלה נוכחת יותר מהחופש, ובאחרות (למשל בערב שתייה בפאב, או להבדיל במערכת יחסים זוגית) החופש מאוד גדול והמגבלה כמעט בלתי נראית. בכל מקרה, תמיד יש טווח תחום ומוגדר בין זה וזה, נקודה שבתוכה משתרע החופש שלנו. כמובן שלא צריך להיות זנון כדי להבין שבתוך הנקודה התחומה והמוגבלת הזאת משתרע בעצם טווח אפשרויות אינסופי.
הטווח הזה, המרחב האינסופי של בחירה תחת הוראה – ופה אני קצת מתפצל מהגישה של קרן – הוא הדבר שאנחנו קוראים לו "אני".
ההתלבטות שלנו בין רצון חופשי ודטרמיניזם היא במובן מסוים הבחירה אם להביט בדברים דרך הסופיות המוחלטת של ההוראה או דרך האינסוף שמשתרע בתוך היישום.

במובן הזה הניסוי הוא בשבילי ההיפך מחוויה שמרחיקה אותי מעצמי. הניסוי, עבורי – וזה דבר שהמם והפתיע אותי כל פעם מחדש – הוא מפגש אינטנסיבי שלי עם עצמי. כי דווקא בתוך המסגרת הזאת, שההוראה, המגבלה, כל כך גלויה בה, אתה מקבל לכאורה כרטיס שחרור מהבחירה, מהאני, ואיתו את החופש והרשות לפעול בלי כל מיני מגבלות חיצוניות של השלכה ותוצאה (כמו שאלעד אמר); אבל זה פרדוקסלי כי כרטיס השחרור הזה רק מדגיש עד כמה המתח בין הוראה ובחירה ממשיך להתקיים גם שם. ואז אתה מגלה, באופן בלתי נמנע, מה ה"אני" הזה עושה כשניתנת לו לגיטימציה חברתית די קיצונית ומופרעת לפעול. בגילוי הזה היתה בשבילי בשבילי המון חדווה: מצאתי בתוכי אדם יותר פתוח ומשוחרר ודינמי ממה שזכרתי שיש, בטח בשנים האחרונות. אבל היתה בו גם אימה גדולה: גיליתי צדדים מסוכנים ומניפולטיביים ושתלטניים ומרושעים. ועד כמה שהייתי רוצה להרחיק את עצמי מהצדדים הללו ולהשתמש בקרדיט החופשי שאני מקבל משאר המשתתפים לומר פשוט "אני רק מילאתי פקודות", ביני לביני אני יודע שכל עוד למילה "אני" יש משמעות כלשהי, את כל הדברים שעפר עשה בניסוי אני עשיתי. עם ההתמודדות הזאת צריך להמשיך הלאה את תוך היומיום.

"אני מתחיל להרגיש שמשהו בצורת המחשבה משתנה שלי באופן בלתי הפיך, וגם בלתי צפוי.
הניסוי אולי שיכלל את היכולות שלי לשחק את המשחק וחשף בפניי צדדים יפים ואפלים ודרכים חדשות לשחק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש יותר ויותר את המגבלה בתוך ההוראות
 הניסוי גורם לי להאמין בדטרמיניזם."

בראיון שלי לניסוי – אז, לפני עידן ועידנים – קרן שאלה אותי למה אני רוצה להשתתף. אמרתי שאני לא יודע, אבל זה כנראה מתלבש לי על כל מיני פנטזיות פיליפ ק. דיק מימי הנעורים. דיק, למי שלא מכיר, הוא סופר מדע בדיוני שהתמחה בתיאור של תעתועי תודעה, מציאויות מזויפות ושבריריות תחת מציאויות מזויפות ושבריריות אחרות ("זיכרון גורלי" עם שוורצנגר, למשל, מבוסס על סיפור שלו, וגם יוצרי "המטריקס" או "פייט קלאב" לצורך העניין הושפעו ממנו בכבדות) ולכמה מהספרים שלו אני מתייחס פחות או יותר כמו לכתבי קודש. לא בדיוק ידעתי אז למה העליתי את שמו בהקשר של הניסוי, אבל אני יכול לנסות לתאר לכם את התחושה שחוויתי כשקראתי ספר שלו לראשונה, בגיל 13: מצד אחד, בפעם השישית שבה אתה מגלה שגם המציאות שמתחת למציאות שמתחת למציאות היא לא אמיתית, אתה מתחיל להתייאש מהרעיון שיש משהו אמיתי אי שם. מצד שני, בעצם חשיפת המנגנון הזה של חוסר יכולת לגעת במשהו ממשי, שהוא יותר ממשחק או העמדת פנים, היתה תחושה של אמת גדולה, כאילו עד עכשיו ישבת והסתכלת על בלרינה רוקדת בתיבת נגינה, והנה בא מוסכניק עם פלייר ופתח את התיבה והראה לך את כל גלגלי השיניים והקפיצים בפנים. הופ, ירדת שכבה אחת למטה, בדרך לליבה. אני מניח שהיתה לי תחושה אינטואיטיבית שהניסוי יקרב אותי למשהו אמיתי, שהחשיפה של המנגנון שתיארתי קודם לכן תאפשר לי להגיע למקום חדש, אמיתי יותר, בעצמי. לפעול מתוך בחירה יותר משוכללת.
אחרי הניסוי הראשון שהשתתפתי בו, התחושה הזאת התפוצצה בתוכי ברעש אדיר. הייתי נרגש. נדהמתי מעצמי, מדברים שאמרתי, מדברים שעשיתי, ממקומות שהוּבלתי אל תוכם. והיתה לי תחושה שזאת רק התחלה. שיש פה מפתח כלשהו להכרת עצמי. מפתח אל היות אדם חופשי. הרגשתי שמצאתי את הפייט קלאב שלי.
אחרי הניסוי האחרון, לעומת זאת...
אני לא יודע. מאוד נהניתי בניסוי עצמו, היה כיף, באמת. אבל אני מתחיל להרגיש שמשהו בצורת המחשבה משתנה שלי באופן בלתי הפיך, וגם בלתי צפוי. במקום שהניסוי יעזור לי "להתקרב" צעד אחד אל הממשות (באמצעות חשיפת המנגנון...) אני מתחיל להתייחס להכל כמו למשחק. אחרי לילה שלם של מילוי הוראות, ושל דחיפה הולכת וגוברת של הגבולות ושל סף הריגוש ושל היכולת לעשות מניפולציה על ה"הוראה" בתוך תחום הבחירה, אתה לא יכול לחזור לשבת בפאב ולהתנהג באותה הצורה. אתה לא יכול להמשיך למלא הוראות כרגיל.
ערב אחד לפני מספר שבועות הלכתי עם חברה ותיקה (אנחנו מכירים שנים) לאירוע של חברים שלה בירושלים. אחרי האירוע היא אמרה שרואים איך הניסוי הזה שאני משתתף בו משפיע עלי, שהיא הבחינה איך אמרתי משפטים מתריסים או מוזרים או מביכים רק כדי לבדוק איזה מין תגובה הם יעוררו בתוך הסיטואציה.
שבועיים אחר כך, יום למחרת הניסוי האחרון, הלכתי למסיבת היפ הופ. הייתי גמור ושחוק רגשית. לא היה לי כוח למניפולציות, לא היה לי כוח לציית לכללים ולא לשחק את המשחק החברתי. ישבתי בצד והסתכלתי. ובחיי שלא הרגשתי כלום. לא משיכה, לא עניין להצטרף, אפילו לא טינה כלפי נשים יפות רוקדות. זה היה כמו לצפות בסרט טבע, בריקוד החיזור המשונה של בני האנוש, לראות את כל זה ממרחק כמו גלגלי שיניים וקפיצים. אז הניסוי אולי שיכלל את היכולות שלי לשחק את המשחק וחשף בפניי צדדים יפים ואפלים ודרכים חדשות לשחק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש יותר ויותר את המגבלה בתוך ההוראות, את חוסר היכולת לגעת במשהו אמיתי. הניסוי גורם לי להאמין בדטרמיניזם.
זה בטח נשמע מגוחך אחרי כל המגילה הזאת, אבל דיונים פילוסופיים על רצון חופשי ודטרמיניזם תמיד שיעממו אותי. הדבר שאני מדבר עליו בכלל לא נוגע לדיון הפילוסופי, מבחינתי – אני מדבר אך ורק על תחושה חונקת ומשתקת בתוך החיים עצמם, ביומיום. כשאתה כל הזמן זוכר שאתה משחק, אתה לא יכול לקחת את המעשים שלך ברצינות. וכשאתה לא לוקח את המעשים שלך ברצינות, אוזלים לך המניעים.

***

"במקום ההוא פשוט אזלו לי המניעים", אומר ג'ייקוב הורנר, גיבור הספר "סוף הדרך" של ג'ון בארת', על אדם שמאבד את היכולת לרצות, להעדיף בחירה אחת על פני אחרת. נזכרתי בספר הזה המון בימים האחרונים, כי המשבר הזה, של היעדר רצון מוחלט, של חוסר חשק לעשות פעולה כלשהי, שקצת יושב עלי עכשיו, תקף אותי כבר פעם אחת לפני כמה שנים אחרי שקראתי אותו. נזכרתי פתאום שבניסוי הראשון, בבית של סער, ראיתי על מדף הספרים שלו את "סוף הדרך" לצד כמה מהרומנים של פיליפ ק. דיק. קראו לי פרנואיד, אבל נדמה לי שזה לא יכול להיות צירוף מקרים.

(עפר סקר)









***

נספח: שיחה עם פלאי

me: מפרוורד לך פוסט שכתבתי לבלוג של הניסוי
  אני מאוד לא בטוח בו
 peligrietzer: אוקי
 me: תגיד לי מה אתה חושב לפני שאני שולח להם
peligrietzer: אני אוהב את התוכן, אבל יש לי שנאת עולם למשפטים עם הצורה "הדבר שלו אנחנו קוראים..."
 me: יש רק אחד כזה, לא?
peligrietzer: כן. אבל, נו, שנאת עולם
 me: אוקיי, אוקיי
peligrietzer: ואתה משתמש ברצון חופשי מול דטרמיניזם במובן שהוא מאוד שונה מהמובן הפילוסופי של רצון חופשי מול דטרמיניזם, אם כי כן במובן מקובל של המילה דטרמיניזם בהקשרים אחרים
 me: היתה לי התלבטות לגבי זה
משום מה יש לי תחושה שזאת שונות של פני שטח, אבל לא הצלחתי לנסח אפילו לעצמי למה‬
peligrietzer: נושא אחר -- שמע, אני קצת בהלם תרבותי מהחזרה לקיימברידג', נראה לי. כאילו, מוזר לי נורא להיות שוב מוקף בגיקים וגיקים אקדמיים
 me: אוקיי. בוא נגיד לצורך העניין שהיית לוקח את ההיגדים לקיצוניות - אחד הוא "העולם מורכב מהוראות" והשני הוא "העולם מורכב מבחירות". זה כבר יותר קרוב למובן הפילוסופי שבו משתמשים במונחים האלה, לא?
peligrietzer: קרוב, אבל עדין לא ממש מדויק. זה יותר "העולם מורכב מסיבות ותוצאות" מול "העולם מורכב מבחירות."
 me: כן, אוקיי
אבל אולי יש פה בעיה בנוסח של הפוסט, כי אני כן רואה קשר ישיר בין זה וזה‬
  כלומר, בין המובן היומיומי הארצי שבו אני מדבר על בחירה מול דטרמיניזם והמובן הפילוסופי הקשה
peligrietzer: זה תלוי בלמה אתה מתכוון כשאתה אומר קשר
me: אני מתכוון שההבדל בין להגיד "כל הבחירות הן תוצאות בלתי נמנעות של כללים" ולהגיד "כל הכללים הם מסגרות לקבלת בחירות" זה בדיוק נגזרת של השאלה הפילוסופית
peligrietzer: אה, כן. נראה לי שכן. קצת קשה לי לומר כי אף פעם לא באמת קלטתי את הדילמה הפילוסופית.
me: גם אני לא. אין לי מושג איך הגעתי לחשוב על זה בכלל. אני מצרף את השיחה הזאת כנספח לפוסט.
peligrietzer: לייק אולד טיימז.


8 תגובות:

  1. ראשית, פוסט מצוין. יש לי הרבה מה לומר בעקבותיו.
    אבל תגובה מפורטת אכתוב כבר מחר.

    בינתיים, לגבי הפסקה האחרונה:
    "סוף הדרך" אף פעם לא מקרי. הוא אחד מהספרים האהובים עלי, והשפיע עלי מאוד. למעשה, עכשיו אני שוב בתקופת ג'ון בארת' אחרי הפסקה של כמה שנים, וקורא את Giles Goat Boy, שמסתמן כלא פחות ממופלא.
    למרות שקורא זו אולי מילה קצת קשה. בוא נגיד שאני סוחב אותו איתי בתיק לכל מקום, ומעמיד פנים שכשיש לי זמן פנוי אני קורא אותו.

    השבמחק
  2. פוסט נהדר. תודה עפר.

    השבמחק
  3. אכן פוסט מצוין. תודה

    השבמחק
  4. מעולה.
    וסער - הייתי במשחק כוחות הזה עם Giles Goat Boy. הוא ניצח אותי אחרי 100 עמודים ובערך פי 10 מלים שלא הכרתי

    השבמחק
  5. סער - הבטחת ולא כתבת...
    ירדן, אלעד - אין בעד מה (אני רוצה להוסיף פה סמיילי אבל אמרו לי שסמיילי זה נשי ומאז הגבריות שלי מאוימת)
    עמרי - ברוך הבא בצל קורתנו

    השבמחק
  6. מעולה, משקף הרבה ממחשבותי בעקבות הניסויים

    השבמחק
  7. עפר: עוד שעת שינה אחת ואנסה שוב למלא את הבטחתי. זה לא שלא ניסיתי.

    עמרי: אני כבר בעמוד 160 ומקווה להמשיך. כמו שלמדתי אחרי מאבקים ממושכים עם The Sot-Weed Factor, אחרי עמ' 200 של בארת כבר אין סיכוי להפסיק. נראה שהספר בדיוק עומד להתחיל.

    השבמחק
  8. פוסט נהדר.
    אני רוצה להגיב לך בציטוט מתוך מייל שכתבתי לסער, יום לפני שנסע לחו"ל:
    "שמתי לב לכמה תופעות, שאני מניחה שגם אתה הבחנת בהן, אם כי חשוב לי להציף אותן על פני השטח.
    אני יכולה לנחש, שאתה בוחן גם את הגורמים הממכרים בניסוי. מכאן, שלא סתם, במייל המשוב, בחרת להתחיל בשאלות הסתמיות-לכאורה, שבודקות האם משתתפות/י הניסוי רוצות/ים להשתתף בו שוב. אם כך, שים לב גם לתגובות בפייסבוק.
    אלעד רוזן: ‫"אוף, אני חווה סימפטומים של קריז".
    אפילו ענית שאתה באובר דוז.
    דע לך שגם לי יש סימפטומים של קריז, שגברו ברגע שהבנתי, שאני השתתפתי בניסוי-נפל, שהמחשב היה תקוע בו, ושעדיין לא עשיתי את מה שאמור להיות הניסוי.
    התמכרות היא מצב שבו אתה מרגיש יותר טוב כשאתה עושה את הדבר הזה שאליו התמכרת. אם כך, תראה אצל מתמכרים לניסוי תחושת אופוריה עם תחילת הניסוי, שתתחלף במצבי קיצון אחרים במהלכו, ובתחושת דאוּן בסופו ולאחריו. אם בניסוי הראשון הבחנת להפתעתך (לדבריך) בתחושת אופוריה אצל המשתתפות/ים דווקא בסוף הניסוי, תתחיל לראות בהמשך דווקא את האפקט ההפוך. חשוב שתהיה מודע לזה, כי זה יטה את תוצאות הניסוי.
    הקריז מתבטא אצלי ברצון די קבוע בעוצמתו, לספר על חוויית הניסוי, לשכלל את המשוב ואפילו לכתוב מייל די מפורט על הניסוי ועל תוצאותיו, כמו המייל הזה.
    פגשתי את שחר נאמן לראשונה בשישי בערב. ככה יצא. דיברנו די הרבה על הניסוי, למרות איזו מחאה קטנה שלה, בסגנון 'לא מדברים על הניסוי' - כלל מומצא שלא דובר בו, אבל מצוטט משום מה על ידי כל מיני אנשים שהיו שם. שים לב, שכלל כזה, שלא חוקק ולא נקבע מעולם, מייצר איזו גאוות יחידה או תחושת התבדלות. גם השיחה שלנו על הניסוי יכלה להיות מסווגת כשיחת 'זר לא יבין זאת', אם כי אני די אלרגית לבדיחות פרטיות, ומשום כך נוטה לכלול את כל מי שמעוניין/ת. בשיחה עם שחר לא נדרשתי לכך.
    גם התגובה שמרפררת ל"מועדון קרב" היתה די צפוייה.
    Itamar Cohen: the first rule of "HANISUY' - you dont talk about "HANISUY"
    תיזהר, פן תמצא את עצמך במסע ברחבי העולם, מנסה להזהיר אנשים מפני הארגון הפסיכי שאתה הקמת.
    בכל אופן, עוד לא דיברתי עם שחר על הניסוי האחרון, אבל כשאני רואה בפייסבוק שעכשיו כבר התחילו לקרות דברים שחשבת שיקרו, אני יותר סקרנית.
    ותחשוב שאני עשיתי את הניסוי רק פעם אחת. וגם זה בניסוי כושל."
    התמכרות, הלא כן?

    השבמחק