יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

עולם שמורכב רק מאבני הבניין, אבל לא מהחצים שמחברים ביניהן


"ריבוי העולמות, ההתנגדות להגדרה, כל אלו, הם פשוט אמצעים לקיים עמדה של חוסר מחויבות.
יש כל מיני אסטרטגיות לפתור את זה בהינתן החיים כפי שהם.
עוד פתרון לאותה הבעיה, היה אם העולם היה ניסוי אחד גדול."


יש שניות (סתירה) באופן בו אני בדרך כלל ממשיגה את ההוויה שלי –
מצד אחד, אני נוהגת לטעון שיש לי רתיעה מכל מה שמקבע אותי לעמדה אחת, מגדיר אותי מדי, הופך אותי לישות אחדותית מדי ולא משהו שעדיין מותרת לו חירות של שינוי תמידי וגמישות. שבגלל זה אני מנסה להיות שייכת לכמה עולמות במקביל, נחרדת מעט מהמחשבה על עתיד שהוא יותר מדי קבוע/אחד, שונאת להרגיש שאני נשאבת חזק מדי לתוך דיבור מסוג מסוים ובעיקר מתעצבנת כשאומרים לי משפטים כמו 'את אדם ש...' (באמת יש המלגלגים עליי, שאי אפשר להגיד לי 'את מתעצבנת כשאומרים עלייך דברים חד משמעיים מדי', כי גם זה מעצבן אותי). נדמה היה שדווקא מנקודת המוצא הזאת יהיה לי קל לכתוב על הניסוי, ועל מה שהוא מאפשר.
למעשה, הרבה יותר קל לי לכתוב דווקא מתוך נקודת המוצא הדי-הפוכה לה (הצד השני של השניות):
כי בעצם, מצד שני ובמקביל, ממש לא השתחררתי מהעמדה (הילדותית?) שמציבה את ה'עצמיות' האמיתית שלי כנגד ה'עולם', שמחייב אותי לשתף איתו פעולה בכל מיני אופנים ש"מלכלכים" את העצמיות שלי, עלולים פתאום למשוך אותה למקום אחר בלי שאני אשים לב, ולהפוך אותי למשהו גנרי, סתמי, מעליב. אז את אותן הדוגמאות מהפסקה הקודמת אפשר לפרש גם בהתאם להבנה הזאת – ריבוי העולמות, ההתנגדות להגדרה, כל אלו, הם פשוט אמצעים לקיים עמדה של חוסר מחויבות. כלומר, חוסר מחויבות למשהו 'אחר', שהוא אינו ה'עצמי' שאני אוהבת ולא רוצה שיופקע ממני ויהפוך להיות חיצוני וזר ועשוי בתבנית.
כמובן שסיטואציות חברתיות הן דוגמא קלאסית למשהו חיצוני כזה, שכופה עליי מערכת חוקים מובלעת. וזה מה שתמיד הכי קשה לי – לא פחד מפני 'השלכות' (כי נורא לא טבעי לי להריץ בראש סרט של 'מה אם' ו'מה יקרה כשנתראה מחר' או משהו כזה), ולא בושה ביחס למה שייצא לי מהפה בהינתן שנניח וכבר ניתנה לי האפשרות הטהורה-אידיאלית להציג את עצמי בכנות וכו', אלא התפקוד בתוך המנגנון של החוקים שעושים רגולציה לאופן בו אני מוציאה דברים מהפה, נעה במרחב וכו'. וזה כי אני לא משתחררת מהרתיעה/עכבה שלא נותנת לי להתחייב, שנובעת מאי רצון להרגיש יותר מדי שייכת לדבר החיצוני הזה (טוב, ובלי קשר אפשר גם לטעון סתם שאני גרועה בזה. אבל זה כמובן שלוב ביחד).
אז יש כל מיני אסטרטגיות לפתור את זה בהינתן החיים כפי שהם. על האסטרטגיות של עצמי כבר כתבתי במקום אחר, אבל יש כל מיני אסטרטגיות אישיות אפשריות אחרות, טובות לא פחות.
עוד פתרון לאותה הבעיה, היה אם העולם היה ניסוי אחד גדול.

"הניסוי מאפשר לי להגיד ולעשות משהו שיש לו משמעות, מבלי לדאוג לגבי המשמעות שיש לעצם העובדה שאמרתי/עשיתי אותו. 
בניסוי מותר לי להיות עצמי, מבלי לחשוב מה זה אומר עליי שאני מתנהגת כמו עצמי.
כמובן, בפועל, הניסוי עוד לא שם"

 איך זה עוזר?
כי הניסוי מנכיח את 'החוקים' והופך אותם למשהו חיצוני באמת, לגמרי לא תלוי בנו. לא כי אנחנו יודעים מה הם, אלא כי אנחנו יודעים שהם שם. ונכון, כולנו אנשים חכמים ומודעים וגם ביום יום יודעים היטב שהחוקים 'שם', ואולי גם מסוגלים לנסח אותם לא רע לפעמים, בעיקר כשאנחנו מתצפתים על מישהו אחר. אבל הרי כל עוצמתה של מערכת החוקים ה'יומיומית' היא בכך שזה ממש לא משנה שאנחנו מודעים לה, זה לא מפחית כהוא זה מהמידה בה אנחנו מפנימים אותה, מרגישים שהיא חלק מאיתנו ושאנחנו נמדדים ביחס אליה ואחראים עליה.
הניסוי, יותר מכל דבר, משחרר אותי מהאחריות – המחויבות – לא ביחס לתכנים שיוצאים לי מהפה ומהגוף, אלא ביחס לרגולציה שלהם. מאפשר לי להגיד ולעשות משהו שיש לו משמעות, מבלי לדאוג לגבי המשמעות שיש לעצם העובדה שאמרתי/עשיתי אותו. או במשל לוגי – משאיר לנו את כל המשמעות שבישים מסדר ראשון (השמות, הפסוקים), אבל לוקח על כתפיו את כל המשמעות שבישים מהסדר השני ומעלה (היחסים בין הדברים, החוקים שלהם). וזה יופי - בניסוי מותר לי להיות עצמי, מבלי לחשוב מה זה אומר עליי שאני מתנהגת כמו עצמי.
כמובן, בפועל, הניסוי עוד לא שם.
 גם לניסוי יש חוקים מובלעים, ולא רק חוקים שכולנו יודעים שהם שם. זה כמובן היה הרבה יותר מורגש בשבילי כשאלו היו אנשים מוכרים (בניסוי השני שהשתתפתי בו), שאז כוחו של הניסוי לא מספיק חזק בשביל למחוק את כל מה שידוע שיקרה וקרה לפניו ואחריו. אבל גם עם זרים, לניסוי לפעמים נוצרים חוקים משלו, דומים יותר ופחות לסיטואציות אחרות שאנחנו כבר מכירים. בניסוי הראשון, למשל, הרגשתי שאנחנו נמשכים יותר מדי להיות בתוך מצב של 'משחק תיאטרון' או 'משחק מסיבה משוכלל', ואז אני נכשלת כשאני לא מצליחה להשתלב בתוך החוקים של איך להיות 'מאלתרת טובה', 'מצחיקה מספיק', 'חופשייה מספיק' וכו' (או נכשלת כשאני כן מצליחה, אם נלך לרגע לפי מה שכתבתי, כי אז אני מיד נהיית מנוכרת ושונאת את האופן בו הכריחו אותי להיות 'לא אני'). ובגלל זה הוראות כמו 'תלכי אחורה עד ההוראה הבאה' לא מעניינות. (כמובן, הוראות כמו 'העמידי פנים שאת...' עוד פחות נעימות לי, והאמת היא שבניסוי השני כבר התחלתי לרמות לגביהן בלי בושה).
אבל למותר לציין, התיאור האידיאלי של שלוש פסקאות אחורה הוא די דמיוני, די ברור שלעולם לא נהיה שם. (אולי זה קצת כמו מדיטציה קבוצתית – נסיון ביחד לא לתת משקל לשום דבר בכלל).
סכנה אחרת, חמורה יותר, קשורה למה שנדמה לי שעלה ממה שעפר כתב: הניסוי יכול גם לקלקל לנו את 'העולם האמיתי'. אם ניתן לנו מרחב, שבו נוצרים מצבים 'טהורים', כאלו שלא עוברים דרך תהליכי רגולציה מוכרים של 'העולם האמיתי', הרי שיש בזה משהו שהורס את הקסם (של העולם האמיתי), איכשהו שובר את החגיגיות המדומיינת של הדברים. אם בניסוי אני משום מקום מתמזמזת עם בחור זר, שלא העליתי על דעתי לעשות זאת איתו רגע לפני כן, אבל למרות זאת זה מרגיש טבעי ואינטימי ולגמרי מנותק מהעובדה ששום דבר מהסיפור של המצב לא הוביל לאותו הרגע כפי שבדרך כלל היה קורה, הרי שכשחוזרים ל'עולם', משהו מהמתח שבתהליך 'הטבעי' נאבד. הוא הופך להיות חסר ערך ו'לא מעניין'. או במילים אחרות, קצת נאבדת המשמעות שבכל זאת יש ב'משפטים מהסדר השני' (הרגולציה וכו'), ועד כמה שהיא מגבילה, היא הרי לפעמים גם נעימה.
אז קשה לי לומר. אידיאל של עולם שמורכב רק מ'אבני הבניין', אבל לא מהחצים שמחברים ביניהן, הוא אידיאל שיש בו הרבה חופש, והוא בייחוד נוח לאדם כמוני, שתמיד הרגיש שהחצים עושים לו את החיים קשים. אבל מצד שני, דומה שאנחנו מוותרים על הרבה נחמה (אשלייתית ככל שתהיה) שיש בחצים הללו.

(שדמה)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה