יום שני, 9 באוגוסט 2010

ציפורים פוליגוניות בדיזינגוף סנטר (מחשבות על הניסוי)

"רגע אחד אתה במציאות ורגע אחר כך אתה שוב במציאות, אבל אחרת... אתה עצמך זהה אבל אחר"

כילד, הוקסמתי לחלוטין מהאפשרות של מציאות מדומה. ראיתי עולם קסום של אפשרויות במתקני ה"וירצ'ואל ראליטי" המסורבלים והמביכים שאיפשרו לי לירות טילים על ציפורים פוליגוניות באולם בדיזינגוף סנטר שהוא היום חנות למזרונים.
כנער מתבגר, רבות מהאופציות שראיתי נפתחות היו קשורות לשני תחומים עיקריים – מין ואלימות.
בראתי שדות קטל בהם יש לי כוחות על וסוגי נשק מדהימים ומגניבים, פנטזיות מדממות בהן דיוק ניוקם, חוויות מהפיינטבול בבית ברל ומפרטי נשק מתקופת מלחמת המפרץ הראשונה מתערבבים יחדיו.
וכמובן, כל הבחורות שרציתי, מייד ובכל מני דרכים משוחררות ממגבלות שעל רבות מהן עוד לא שמעתי ולא הייתי צפוי להתמודד איתן לעוד זמן ארוך באופן מתסכל לאחר מכן.
מתוך כל הפנטזיות המפורטות האלו, שרדה אחת שהחזיקה מעמד גם את הטלטלות של המעבר לתוך בגרות והיוותה אלטרנטיבה לקיום מבויש ועצור של נער שחי את ההבדל התהומי שבין החופש שאפשר האינטרנט המוקדם לבין העולם ה"אמיתי" על ההתמודדויות שהציב.
פנטזתי מערכת של מציאות מדומה שתשעתק את המציאות באופן אמין כלכך עד שתהיה זהה לה לחלוטין, בלי גרפיקה מתוחכמת, בלי שינוי בחוקי הטבע המוכרים. כמו לחלום על לשכב במיטה בחדר שלך בזמן שאתה שוכב במיטה בחדר שלך. רגע אחד אתה במציאות ורגע אחר כך אתה שוב במציאות, אבל אחרת... אתה עצמך זהה אבל אחר (הקונטקסט הבורחסיאני של הניסוי זורק את המחשבה באופן טבעי אל המפה המושלמת שנבנתה על ידי הקרטוגרפים הבלתי נלאים של אותה אימפריה קדומה).

הסדקים נראים לעין, מבעד להם עדיין אפשר לראות את העולם שבחוץ, מבעד לרסיסי המראה השבורה אפשר עוד לראות את "עצמי" שמבקש שוב ושוב לתפוס את ההגה מהקברניט הממוחשב
 
כל פעולה שלך בתוך אותו עולם שהוא זהה אבל שונה, תהיה מתוך ידיעה שאתה מתקיים בעולם מדומה ולכן נטול תוצאות. למרות שכל חוקי הסיבה והתוצאה המוכרים חלים גם בעולם הזה ולמרות שתיאורטית אתה יכול להתקיים בעולם הזה מרגע כניסתך אליו ועד מותך הטבעי ("הגוף אינו יכול לחיות ללא המיינד" אמר מורפיוס לניאו).
בעולם כזה ניתקים הכבלים, בעולם כזה מעשים שהיו בלתי נתפסים הופכים לקלים ופשוטים והכל בגלל אותו מסך בלתי נראה שנפרס על פני העולם.
בדומה לאגדה האורבנית על מכשיר שמלבישים על העיניים לפני השינה, ואחר כך בזמן חלום מקרין אלומת אור לתוך העין החולמת, ואז תוך כדי חלום אתה רואה נקודה אדומה שמזכירה לך שאתה בחלום ואז אתה חופשי לעשות כאוות נפשך.
כלומר, הכל בראש שלי, ההבנה הזאת שוב ושוב אז וגם היום שהכל בראש שלי ועדיין אמיתי כלכך ומקיף ומפורט עד פליאה (ספרו המופלא של נבוקוב, 'הזמנה לגרדום' עולה כאן לזכרון).
הניסוי מציג פוטנציאל לתפקד כאותו מכשיר מציאות מדומה מושלם שמאותו רגע בו הוא מופעל שום דבר לא משתנה ובאותו זמן הכל משתנה. הדלתות ננעלות, הרהיטים מפונים מעט ממרכז החדר וניתנת הדרכה קצרה ואז... לא קורה שום דבר. אבל כולם בתוך "הניסוי" מעתה ועד סוף הזמן הקצוב, כל דבר שנעשה ונאמר יהיה חלק מ"הניסוי", אתה אוכל, שר, רוקד, מעסה ומחרבן "ניסוי" הקונטקסט החברתי זהה, אבל שונה לחלוטין. הוא הקונטקסט של "הניסוי" ההוראות הן בינך לבין המחשב והן מבחינתי מכשיר כניסה לתוך המציאות המדומה שהיא המציאות של הניסוי.
פתאום נוצרות דיכוטומיות מעניינות ומפתיעות, בין רצון לחופש, בין חופש פעולה לחופש מחשבתי, בין עצמיות מונעת רצון לבין עצמיות מונעת נסיבות.

הניסוי אינו מושלם, עדיין, ואולי לעולם לא יהיה, הסדקים נראים לעין, מבעד להם עדיין אפשר לראות את העולם שבחוץ, מבעד לרסיסי המראה השבורה אפשר עוד לראות את "עצמי" שמבקש שוב ושוב לתפוס את ההגה מהקברניט הממוחשב בטענות הרגילות "זה לא 'אני', 'אני' לא עושה דברים כאלה". המחקר נמשך. הניסוי נמשך ומעמיק בכל פעם קצת יותר.
בצורתו הפוטנציאלית העתידית אני רואה את הניסוי הרמטי לחלוטין, בתחילה באמצעים טכניים (חלל ניטרלי יותר, שיבוש זהויות, מערכת ממוחשבת חפה יותר ויותר מטעויות) ובהמשך, אולי, ניתן יהיה להשתחרר מהקביים הטכניים וליצור את אותו אפקט רק על ידי כניסה טקסית למרחב המדומה של "הניסוי".
האבולוציה של הניסוי, זו הפוטנציאלית וזו המגלה את עצמה מניסוי לניסוי בפועל, מגלמת בתוכה אפשרויות מרתקות, אני מצפה בכליון עיניים.


(אלעד רוזן)

2 comments:

  1. חשוב לי להגיב על ה'עצמי' הזה שאתה כותב עליו. השאלה 'מה אני הייתי עושה במצב כזה' היא שאלה חשובה, לטעמי. ה'אני' הזאת, שמשתתפת בניסוי, היא אותה 'אני' שבחוץ, אבל ההתנהגות שלה כבולה למערכת חוקים מיוחדת. אני עדיין מנסה להתנהג באופן שבו הייתי מתנהגת מחוץ לניסוי: מנסה להפעיל את שיקול הדעת שלי, ופועלת על פי העקרונות שלי ועל פי המוסר שלי. כאשר יש התנגשות בין העולמות, אני מעדיפה לסרב פקודה ולא להיתלות בתירוץ הקל של הסביבה המיוחדת. זאת הסיבה שבגללה הצעתי מערכת ענישה, כי כרגע קל מאוד לסרב פקודה, ואין השלכות לסירוב. מעניין אותי מה תכניס ענישה לתוך המערכת, והאם אז תהיה גם פעולה מתוך פחד, ולא רק מתוך רצון לעמוד בציפיות.

    השבמחק
  2. כרגע, אני מרגיש שלמוסר אין עוד נגיעה בהוראות שניתנו. עוד לא קיבלתי הוראה שהתנגשה עם העקרונות או המוסר שלי. הוראות שסירבתי להן היו בעיקר כאלה שהביכו אותי מדי או שבגלל שהניסוי עוד לא הרמטי לחלוטין, חששתי מההשלכות שלהן ב"עולם האמיתי" כלומר, איך הפרסונה שיצרו ההוראות בניסוי תשפיע על הפרסונה שבחוץ. הוראות אחרות שסירבתי להן היו כאלה שהתנגשו עם הדרך שבה "אני" מגדיר את "עצמי" למשל, אני לא מעשן, לכן הוראה לעשן זכתה להתעלמות מצידי.

    אני תוהה בקשר למערכת ענישה והאם היא לא תכניס את הניסוי לעולם של ניסויי הדיקטטורה העליזים של שנות הששים שבעים (אני לא סגור על טווח הזמנים) כמו זימברדו וההוא שאת מחשמלת מישהו בגלל שטעה.

    אני חושב שחלק מהעניין זה לראות איפה הגבולות שלי ולנסות לשבור אותם. בלי מערכת חיצונית. אולי אני טועה

    השבמחק