יום שבת, 7 באוגוסט 2010

למה ניסוי? למה אמנות?

"אמנות היא בעצם מצב תודעה אחר. במובן הזה, אני חושב, ההגרלה היא אמנות. או לפחות אמנות כפי שאני הייתי רוצה שאמנות תהיה."

למען האמת, השאלה האם ההגרלה היא אמנות או לא, או באיזו מידה היא אמנות, לא מעסיקה אותי. בסופו של דבר, הרי המערכת קיימת, ניסויים כבר קרו ועוד יקרו, והכותרת לא תשנה הרבה. ובכן, זה כמעט נכון. כי השאלה הזו כן מעסיקה אותי, אם כי בווריאציה אחרת שלה: איך כל אחד מהמשתתפים יתייחס אל הסיטואציה שבה הוא נמצא. איך הוא ימסגר אותה, איזו מידת מחויבות הוא ירגיש אליה, איזה מבט הוא יפנה אל עבר ההתרחשויות שסביבו בזמן הניסוי ואחריו. בהקשר הזה אני חושב שהמסגור כניסוי חברתי (למרות שבבירור לא מדובר כאן בניסוי במובן המדעי של המילה - אין שאלת מחקר אחת, אין בידוד של משתנים ולא יתפרסם אף פעם מאמר עם תוצאות) ברור למדי - זהו ניסוי כי הכוונה היא שכל אחד מהמשתתפים יבדוק את עצמו במהלכו. אנחנו מספקים את המעבדה כדי שכל אחד מהעכברים (וגם אנחנו עכברים, כמובן) יוכל לבחון את עצמו בתנאים מיוחדים.

השאלה לגבי המסגור כאמנות מורכבת יותר, ומכילה בתוכה את המניפסט הפרטי והצנוע שלי (ככל שמניפסט יכול להיות צנוע) לגבי המקום של אמנות בחיים (כלומר, במרחב האינטרקציות החברתיות שהוא החיים). יותר מכל דבר אחר, הסימן "אמנות" מאפשר לנו לנתק אירועים מסוימים באופן חלקי מהעולם סביבם. להתייחס אליהם בו בזמן כמרכיב וכמכלול, כחלק וכדבר עצמו. האשליה שאמנות היא מרחב שאין לו השפעה על החיים, שצריך לשפוט אותה בכלים אחרים, אסתטיים, היא אמנם אשליה, אבל היא אשליה שעובדת. וכל עוד היא עובדת, אנחנו צריכים לנצל את האפשרויות שהיא מציבה בפנינו: גם כקהל אבל גם כאמנים (או במקרה של הניסוי - כקהל-אמנים).

אמנות מאפשרת לנו לתפוס באופן שונה את ההצדקה של פעולות, לקרוא סימנים על פי מפתח אחר ודרך כך לחוות באופן שונה סיטואציות - בזהות משולבת שהיא בו בזמן אני ולא-אני, סובייקט ופרפורמנס-של-סובייקט. אמנות היא בעצם מצב תודעה אחר. במובן הזה, אני חושב, ההגרלה היא אמנות. או לפחות אמנות כפי שאני הייתי רוצה שאמנות תהיה.

(סער סקלי)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה