יום שני, 30 באוגוסט 2010

(בהעדר שם טוב מזה) תהיות

כך או כך – זה היה בילוי-ערב רגיל
(תהיות נא לזקוף על חשבון הגיל.)
דוד אבידן, מתוך "סיכום ביניים"

"מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר"

את ההרגל להסתכל על סיטואציות מבחוץ רכשתי בגיל צעיר. בתור ילדה שהספיקה עד גיל עשר לעבור בין 3 מדינות, 4 ערים ו 7 בתים הבנתי מהר מאוד כמה יתרונות יש בזרות, כמה כח ובטחון אפשר לשאוב מזה שאתה תמיד נשאר עם רגל אחת בחוץ: החופש להשליך פנטזיות על "המקום האחר", היכולת לשחק עם אלמנטים בזהות שלך, והכיף הגדול שטמון בעובדה שיש לך פרספקטיבה, בכישור לקחת (או תמיד להישאר) צעד אחורה מתוך המקום שאתה נמצא בו ורק להתבונן. הריחוק הזה הוא כלי שהקפדתי לתחזק ולשכלל, התרגלתי להסתכל ולבחון כל מה שאנושי סביבי, הפכתי להיות אלופה בהכנסת דברים לפרופורציות, במדידת ערך של דברים, בפירוק לגורמים.

באיזשהו שלב הבנתי שאפשר להשתמש בכלי הזה לא רק כדי לחקור סביבה חברתית ואנשים אחרים, אלא גם ככלי לימוד שלי על עצמי. הרי כולנו חווים את אותם רגעים בהם אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ, ואפשר גם לנצל אותם. מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר.

אחת לכמה זמן היה עולה הפחד שהקלות הבלתי נסבלת שבה אני יכולה לצאת החוצה מתוך סיטואציות, ויותר מכך הקלות שבה אני יכולה להקהות רגשות לא נעימים על ידי תיחום שלהם, גורמות לי לא "להרגיש על אמת", לפספס איזה חוויה. תמיד היה בי הפחד שאולי מנעד רגשות הוא סימטרי - אם אתה לא יכול להיות מאוד עצוב לא תוכל גם להיות מאוד שמח.

אי שם בכתה ח' נתקלתי במורה שדיבר על הערך הגדול שיש בהתרחבות, על הצורך בלהרחיב את עצמך כל הזמן – ללמוד הרבה דברים שונים, לראות דברים מסוגים שונים, לחפש יופי ועניין במקומות שמרגישים באופן אינטואיטיבי לא מעניינים, להתמודד עם אתגרים שהיית מעדיף לוותר עליהם, לחפש עניין גם במקומות משעממים. אמנם לא תמיד מוצאים, אבל בדרך כלל כן. הוא כינה את זה 'תיאוריית המשפך' - אדם נולד כשהוא מוכן לקלוט כל מה שיש סביבו, ככל שמתבגרים היכולת והרצון לקלוט מצטמצמים: בוחרים עמדה, תחומי עניין, מכריזים במה אנחנו טובים יותר ובמה פחות וכל מה שנשאר מחוץ לתחומי המשפך הולך לאיבוד. צריך כל הזמן לדחוף את הדפנות ולשאוף להתרחב. מאז נוסף פרמטר למדידת ערכם של דברים: עד כמה אפשר ללמוד מהם, עד כמה הם עוזרים להרחיב.. מאותו הרגע יכולתי לא רק להמעיט מערכן של חוויות לא נעימות או של תחושות קשות, אלא למצוא בהן משמעות חיובית – כחוויות מסוג חדש, שדורשות ממני התמודדות מסוג חדש ולכן עוזרות להתרחב. ל"אז מה כבר קרה" מתווסף "הרגשת משהו קצת חדש.. מגניב"

חשוב לי להדגיש שהחיפוש אחרי חוויות חדשות שונה מחיפוש אחרי ריגושים. גם שעמום נכנס תחת קטגורית החוויות שאפשר ללמוד מהן. אבל כמו חיפוש אחרי ריגושים, גם הוא עוזר להתגבר על פחדים ומדרבן אותך להיכנס לחוויות חדשות מתוך תחושה שפעולה עדיפה על אי פעולה ושתזוזה למקום חדש היא ככל הנראה חיובית (בדרך כלל אפשר לחזור), הפחד היחיד שנשאר הוא פחד מפני השלכות על דברים שאין לי שליטה עליהם (אנשים אחרים למשל)

בהקשר הזה, הסיטואציה של הניסוי נראתה כמו סיטואציה מושלמת. כמה שעות שבהן אתה מוצף כל הזמן באתגרים חדשים או הצעות לפעולה, הפחד מהשלכות מנוטרל כמעט לגמרי, סביבה שבטוח מאוד לפעול בתוכה. אין פיקוח על התהליך שאותו אתה עובר אלא רק דרבון לבדוק ולהרחיב גבולות: הן על ידי ההוראות שמגיעות מהמחשב (שנכתבו על ידי אנשים שאתה לא מכיר ושעולם האסוציאציות שלהם יכול להיות מאוד רחוק משלך) והן על ידי השותפות שבתהליך – העובדה שאתה מוקף באנשים שעוברים תהליך דומה - מה שתמיד מדרבן ללכת רחוק יותר.

דווקא מהבחינה של בדיקת הגבולות שלי אל מול עצמי הניסוי היה פחות מאתגר ממה שחשבתי. כנראה שזה נבע משילוב של מזל/חוסר-מזל בקבלת ההוראות. מעט מאוד מהן גרמו לי אי נוחות או דרשו ממני ערעור על הגבולות שלי. התווסף לזה חוסר, לטעמי, במה ששדמה תיארה בפוסט שלה כחוויה לא חיובית מהניסוי הראשון שהיא השתתפה בו (אני השתתפתי עד כה רק באחד) - מידה מסוימת של לחץ מהקבוצה ללכת רחוק יותר, קיצוני יותר, מערער יותר. בסופו של דבר לא היה אף רגע בניסוי שבו הרגשתי אי נוחות ממשית. מבוכה קלה ברגעים מסוימים כן - אבל לא יותר מזה. יש שימצאו בזה יתרון, אותי זה בעיקר קצת הפתיע...

***
- הערת אגב -
זה מה שכתבתי לועדת ההגרלה במייל משוב ששלחתי להם אחרי הניסוי, בעניין הזה:
"הפער הזה בין מה שהנחתי שיהיה מעניין (בדיקת גבולות עם עצמי), לבין מה שקרה לי בפועל בתוך הניסוי נראה לי פתאום מאוד הגיוני... ז"א אני ממש רואה למה טעיתי בהשערה שלי לגבי איפה יהיה מעניין בתוך זה- כי לעבוד ולהתנסות מול עצמי זה משהו שאני טובה בו ואוהבת, לעומת זאת לדברים שקורים בינך לבין אנשים אחרים יש השלכות , והשלכות הן משהו שאני מפחדת ממנו, בטח בסיטואציה מהסוג הזה, כלומר בתוך מצבים מסוכנים/חדשים (בחיים שלי , בטח בשנה האחרונה, בכלל, ובניסוי בפרט) - העבודה בתוך עצמי (השימוש במצבים האלה כדי לחקור את עצמי). ההמנעות מהשלכות זו הדרך שלי להישאר שפויה ולאפשר לעצמי לחוות כל מיני דברים, בלי לפחד שאני מאבדת את עצמי"
***

"בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן"

בימים הראשונים אחרי הניסוי הייתה לי תחושה שמה שהולך להיות מעניין אלה ההשלכות של מה שקרה ביני לבין חלק מהמשתתפים על היחסים שלנו אחר כך. בראש ובראשונה הניסוי יוצר סביבה מעניינת להכיר בה אנשים (וגם לחוות בה דברים עם אנשים שאתה כבר מכיר). באופן כללי יש משהו מיוחד בסיטואציות שיוצרות מאוד מהר סוג של אינטימיות "שלא במקומה" או שמגיעה מהר מדי (כמו למשל סטוץ, לצורך העניין).

במהלך הניסוי, כל מיני אינטראקציות או תהליכים שיכולים לקרות בין אנשים, ברמות שונות של היכרות, קורים במין הילוך מהיר. ואז פתאום אחרי, בקשרים "על אמת", נשארים המשקעים של זה, והפער בין המשקל שאתה נותן לפעולות שאתה עושה בתוך הניסוי לבין המשקל שלהן בדיעבד יוצר מתח שהוא מן הסתם מאוד מעניין.

אבל יש שם משהו יותר כללי מזה.

הניסוי, למרות העובדה שאתה פועל בתוכו פעולות שלא אתה הגית, או יותר נכון בגלל זה, הוא מרחב עם המון חופש בחירה. ההוראות לא מחייבות אותך למלא אותן, אבל הן כן מסירות ממך (לפחות למראית עין) את האחריות עליהן. ההוראה היא מעין מתווך בינך לבין הפעולה, היא יוצרת תחושה של מרחק בינך לבין הפעולה שאתה מבצע.
אחת הסיטואציות המעניינות שנכחתי בהן במהלך הניסוי הייתה לשבת מול אחד המשתתפים שקיבל הוראה להעליב אותי (ובכנות, אם אני זוכרת את ההוראה המדויקת). מצד אחד ברור לשנינו שהוא לא רוצה להעליב אותי, ומצד שני ברור שהוא רוצה להצליח למלא את ההוראה. העובדה שבינו לבין הפעולה עומדת הוראה לא באמת משנה את המשמעות של הפעולה.

בסופו של דבר, הסיבה שבגללה כן אפשר להסיר מעצמך מידה מסוימת של אחריות על הפעולות שאתה פועל על אנשים אחרים, היא הידיעה שכל מי שנמצא בחלל הזה בחר להיות פה ולקח על עצמו את ההתמודדות עם מה שהסיטואציה הזו תביא איתה. כשאני יושבת מול משתתף שמנסה להעליב אותי, האחריות להשלכות של הסיטואציה הזו היא של שנינו: אני לוקחת על עצמי את האחריות על האפשרות שאני עלולה להיפגע, והוא על זה שהוא עלול לפגוע.

מצד אחד זה מאפשר לך להיות במצב הזה של ריחוק בלי להיכנס לעמדת כח, בלי שיהיה לך יתרון על האחר, כי הריחוק הוא נקודת הפתיחה של כולם. מצד שני זה מאפשר לך להתמסר לסיטואציה כמה שאתה רוצה מבלי לדאוג להשלכות על מי שמולך. לא בגלל האשליה שאין השלכות, אלא בגלל שהאחריות עליהן היא משותפת. זה יוצר תחושה של שוויון באינטראקציה החברתית שקשה להגיע אליה בדרך כלל. זה המקום המשחרר באמת בתוך החוויה הזו.

בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן.

יש בזה משהו מצחיק: הרי הניסוי בבסיסו הוא סיטואציה משחקית. לכאורה שום דבר שקורה בו הוא לא "על אמת". ודווקא בגלל זה מוותרים על משחקים: לא בגלל שהם לא קיימים, להפך, בגלל שהם קיימים במוצהר. מרגע שברור שהמניעים של כל הפעולות שקורות הם לא כנים מוותרים על ההתעסקות בהם, ואז מתברר עד כמה מניע יכול להיות זניח.

הרי לא צריך את הניסוי כדי לדעת שאינטראקציות חברתיות מלאות בחוקים, או שהרבה פעמים כשמסתכלים על דברים בפרספקטיבה (בדיעבד או תוך כדי שהם קורים) הם מאבדים מהרצינות ומהמשקל שלהם.

לפעמים כדאי פשוט להתמסר לסיטואציה. אחת לכמה זמן פוגשים בתוכה מישהו שמתמסר לה במידה כזו שהעובדה שהיא פועלת בתוך חוקים שרירותיים/מרגיזים/מגוחכים (שהמחשב יגריל) כבר לא באמת משנה. לפעמים ההתעקשות לחתור לכנות יכולה לכפות את עצמה גם על מי שעומד מולך, או לפחות לחשוף קצת את הגיחוך שבחוסר הכנות.

ולפעמים מעניין להישאר קצת בחוץ ולהסתכל...

(ים)

יום רביעי, 18 באוגוסט 2010

עולם שמורכב רק מאבני הבניין, אבל לא מהחצים שמחברים ביניהן


"ריבוי העולמות, ההתנגדות להגדרה, כל אלו, הם פשוט אמצעים לקיים עמדה של חוסר מחויבות.
יש כל מיני אסטרטגיות לפתור את זה בהינתן החיים כפי שהם.
עוד פתרון לאותה הבעיה, היה אם העולם היה ניסוי אחד גדול."


יש שניות (סתירה) באופן בו אני בדרך כלל ממשיגה את ההוויה שלי –
מצד אחד, אני נוהגת לטעון שיש לי רתיעה מכל מה שמקבע אותי לעמדה אחת, מגדיר אותי מדי, הופך אותי לישות אחדותית מדי ולא משהו שעדיין מותרת לו חירות של שינוי תמידי וגמישות. שבגלל זה אני מנסה להיות שייכת לכמה עולמות במקביל, נחרדת מעט מהמחשבה על עתיד שהוא יותר מדי קבוע/אחד, שונאת להרגיש שאני נשאבת חזק מדי לתוך דיבור מסוג מסוים ובעיקר מתעצבנת כשאומרים לי משפטים כמו 'את אדם ש...' (באמת יש המלגלגים עליי, שאי אפשר להגיד לי 'את מתעצבנת כשאומרים עלייך דברים חד משמעיים מדי', כי גם זה מעצבן אותי). נדמה היה שדווקא מנקודת המוצא הזאת יהיה לי קל לכתוב על הניסוי, ועל מה שהוא מאפשר.
למעשה, הרבה יותר קל לי לכתוב דווקא מתוך נקודת המוצא הדי-הפוכה לה (הצד השני של השניות):
כי בעצם, מצד שני ובמקביל, ממש לא השתחררתי מהעמדה (הילדותית?) שמציבה את ה'עצמיות' האמיתית שלי כנגד ה'עולם', שמחייב אותי לשתף איתו פעולה בכל מיני אופנים ש"מלכלכים" את העצמיות שלי, עלולים פתאום למשוך אותה למקום אחר בלי שאני אשים לב, ולהפוך אותי למשהו גנרי, סתמי, מעליב. אז את אותן הדוגמאות מהפסקה הקודמת אפשר לפרש גם בהתאם להבנה הזאת – ריבוי העולמות, ההתנגדות להגדרה, כל אלו, הם פשוט אמצעים לקיים עמדה של חוסר מחויבות. כלומר, חוסר מחויבות למשהו 'אחר', שהוא אינו ה'עצמי' שאני אוהבת ולא רוצה שיופקע ממני ויהפוך להיות חיצוני וזר ועשוי בתבנית.
כמובן שסיטואציות חברתיות הן דוגמא קלאסית למשהו חיצוני כזה, שכופה עליי מערכת חוקים מובלעת. וזה מה שתמיד הכי קשה לי – לא פחד מפני 'השלכות' (כי נורא לא טבעי לי להריץ בראש סרט של 'מה אם' ו'מה יקרה כשנתראה מחר' או משהו כזה), ולא בושה ביחס למה שייצא לי מהפה בהינתן שנניח וכבר ניתנה לי האפשרות הטהורה-אידיאלית להציג את עצמי בכנות וכו', אלא התפקוד בתוך המנגנון של החוקים שעושים רגולציה לאופן בו אני מוציאה דברים מהפה, נעה במרחב וכו'. וזה כי אני לא משתחררת מהרתיעה/עכבה שלא נותנת לי להתחייב, שנובעת מאי רצון להרגיש יותר מדי שייכת לדבר החיצוני הזה (טוב, ובלי קשר אפשר גם לטעון סתם שאני גרועה בזה. אבל זה כמובן שלוב ביחד).
אז יש כל מיני אסטרטגיות לפתור את זה בהינתן החיים כפי שהם. על האסטרטגיות של עצמי כבר כתבתי במקום אחר, אבל יש כל מיני אסטרטגיות אישיות אפשריות אחרות, טובות לא פחות.
עוד פתרון לאותה הבעיה, היה אם העולם היה ניסוי אחד גדול.

"הניסוי מאפשר לי להגיד ולעשות משהו שיש לו משמעות, מבלי לדאוג לגבי המשמעות שיש לעצם העובדה שאמרתי/עשיתי אותו. 
בניסוי מותר לי להיות עצמי, מבלי לחשוב מה זה אומר עליי שאני מתנהגת כמו עצמי.
כמובן, בפועל, הניסוי עוד לא שם"

 איך זה עוזר?
כי הניסוי מנכיח את 'החוקים' והופך אותם למשהו חיצוני באמת, לגמרי לא תלוי בנו. לא כי אנחנו יודעים מה הם, אלא כי אנחנו יודעים שהם שם. ונכון, כולנו אנשים חכמים ומודעים וגם ביום יום יודעים היטב שהחוקים 'שם', ואולי גם מסוגלים לנסח אותם לא רע לפעמים, בעיקר כשאנחנו מתצפתים על מישהו אחר. אבל הרי כל עוצמתה של מערכת החוקים ה'יומיומית' היא בכך שזה ממש לא משנה שאנחנו מודעים לה, זה לא מפחית כהוא זה מהמידה בה אנחנו מפנימים אותה, מרגישים שהיא חלק מאיתנו ושאנחנו נמדדים ביחס אליה ואחראים עליה.
הניסוי, יותר מכל דבר, משחרר אותי מהאחריות – המחויבות – לא ביחס לתכנים שיוצאים לי מהפה ומהגוף, אלא ביחס לרגולציה שלהם. מאפשר לי להגיד ולעשות משהו שיש לו משמעות, מבלי לדאוג לגבי המשמעות שיש לעצם העובדה שאמרתי/עשיתי אותו. או במשל לוגי – משאיר לנו את כל המשמעות שבישים מסדר ראשון (השמות, הפסוקים), אבל לוקח על כתפיו את כל המשמעות שבישים מהסדר השני ומעלה (היחסים בין הדברים, החוקים שלהם). וזה יופי - בניסוי מותר לי להיות עצמי, מבלי לחשוב מה זה אומר עליי שאני מתנהגת כמו עצמי.
כמובן, בפועל, הניסוי עוד לא שם.
 גם לניסוי יש חוקים מובלעים, ולא רק חוקים שכולנו יודעים שהם שם. זה כמובן היה הרבה יותר מורגש בשבילי כשאלו היו אנשים מוכרים (בניסוי השני שהשתתפתי בו), שאז כוחו של הניסוי לא מספיק חזק בשביל למחוק את כל מה שידוע שיקרה וקרה לפניו ואחריו. אבל גם עם זרים, לניסוי לפעמים נוצרים חוקים משלו, דומים יותר ופחות לסיטואציות אחרות שאנחנו כבר מכירים. בניסוי הראשון, למשל, הרגשתי שאנחנו נמשכים יותר מדי להיות בתוך מצב של 'משחק תיאטרון' או 'משחק מסיבה משוכלל', ואז אני נכשלת כשאני לא מצליחה להשתלב בתוך החוקים של איך להיות 'מאלתרת טובה', 'מצחיקה מספיק', 'חופשייה מספיק' וכו' (או נכשלת כשאני כן מצליחה, אם נלך לרגע לפי מה שכתבתי, כי אז אני מיד נהיית מנוכרת ושונאת את האופן בו הכריחו אותי להיות 'לא אני'). ובגלל זה הוראות כמו 'תלכי אחורה עד ההוראה הבאה' לא מעניינות. (כמובן, הוראות כמו 'העמידי פנים שאת...' עוד פחות נעימות לי, והאמת היא שבניסוי השני כבר התחלתי לרמות לגביהן בלי בושה).
אבל למותר לציין, התיאור האידיאלי של שלוש פסקאות אחורה הוא די דמיוני, די ברור שלעולם לא נהיה שם. (אולי זה קצת כמו מדיטציה קבוצתית – נסיון ביחד לא לתת משקל לשום דבר בכלל).
סכנה אחרת, חמורה יותר, קשורה למה שנדמה לי שעלה ממה שעפר כתב: הניסוי יכול גם לקלקל לנו את 'העולם האמיתי'. אם ניתן לנו מרחב, שבו נוצרים מצבים 'טהורים', כאלו שלא עוברים דרך תהליכי רגולציה מוכרים של 'העולם האמיתי', הרי שיש בזה משהו שהורס את הקסם (של העולם האמיתי), איכשהו שובר את החגיגיות המדומיינת של הדברים. אם בניסוי אני משום מקום מתמזמזת עם בחור זר, שלא העליתי על דעתי לעשות זאת איתו רגע לפני כן, אבל למרות זאת זה מרגיש טבעי ואינטימי ולגמרי מנותק מהעובדה ששום דבר מהסיפור של המצב לא הוביל לאותו הרגע כפי שבדרך כלל היה קורה, הרי שכשחוזרים ל'עולם', משהו מהמתח שבתהליך 'הטבעי' נאבד. הוא הופך להיות חסר ערך ו'לא מעניין'. או במילים אחרות, קצת נאבדת המשמעות שבכל זאת יש ב'משפטים מהסדר השני' (הרגולציה וכו'), ועד כמה שהיא מגבילה, היא הרי לפעמים גם נעימה.
אז קשה לי לומר. אידיאל של עולם שמורכב רק מ'אבני הבניין', אבל לא מהחצים שמחברים ביניהן, הוא אידיאל שיש בו הרבה חופש, והוא בייחוד נוח לאדם כמוני, שתמיד הרגיש שהחצים עושים לו את החיים קשים. אבל מצד שני, דומה שאנחנו מוותרים על הרבה נחמה (אשלייתית ככל שתהיה) שיש בחצים הללו.

(שדמה)

יום ראשון, 15 באוגוסט 2010

מיומנו של משיח-עז

הקטע הבא לקוח מתוך Giles Goat Boy, ספר של ג'ון בארת' שפורסם ב 1966.
בספר העולם כולו הוא למעשה אוניברסיטה, במקום מדינות יש קמפוסים, וכל ההיסטוריה האנושית מנוסחת במונחים חדשים. המספר הוא גיילס ילד-העז, שגדל בתור עז בשנים הראשונות לחייו, ומגלה שנועד להיות משיח. כן.
אז כדי שתוכלו להבין את הקטע מחוץ להקשרו, הוספנו מילון מונחים קצר:

Max1 believed that a Grand Tutor2 was a man who acted thus-and-so, who did the Grand-Tutorial work: Enos Enoch3, Max argued, said Love thy classmate as thyself because to love one's classmate as oneself was a Right Answer; He'd had no option, except to be or not to be a Grand Tutor; had He commanded us otherwise, He'd not have been one. I on the contrary had sometimes held that to love one's classmate as oneself was Correct only because Enos Enoch so commanded; that to hate oneself and one's classmate would be just as Correct instead had He commanded that; in short that His choice was free because His nature wasn't, He being in any case a Grand Tutor. But now I felt that we both had been in error: Max himself might love his classmate and the rest, and teach others to – might even sacrifice himself in the name of studentdom as Enos Enoch did – and yet by no means be a Grand Tutor in his own right, but only an imitation Enos Enoch. On the other hand Enos could not have gone about saying just anything, or nothing, and still have been Enos Enoch. In truth the doer did not define the deed nor did the deed the doer; their relation (in the case at least of Grand Tutors and Grand-Tutoring was first of all that of artists, say, to their art, and to speak of freedom or its opposite in such a relation was not quite meaningful. Without Grand Tutors there'd be no Answers, no Commencement, any more than there'd be great poems without great poets: to ask whether Maro4 say, could have not-written the Epic of Anchisides5 is to ask whether he was free to be not-Maro – a futile question.

(John Barth, Giles Goat Boy)

Be in the air
But not the air
Be in the no-air

(Robert Wyatt, Free Will and Testament)

  1. מקס הוא האפטרופוס של גיילס. מדען שפיתח את גרסת פצצת האטום בעולם של הספר, ובעקבות ההשלכות שלה פרש מחברת הסטודנטים וגידל את גיילס כעז.
  2. משיח
  3. ישו
  4. הומרוס
  5. האודיסיאה, כמובן

יום שלישי, 10 באוגוסט 2010

הנה פוסט לבלוג


" ההתלבטות שלנו בין רצון חופשי ודטרמיניזם היא במובן מסוים הבחירה אם להביט בדברים דרך הסופיות המוחלטת של ההוראה או דרך האינסוף שמשתרע בתוך היישום שלה."


ועדת הניסוי שלחה לי "הוראה": לכתוב פוסט לבלוג החדש של הניסוי. אני מברך על הבלוג, שלא תבינו לא נכון, אבל ההוראה הזאת פוגשת אותי בזמן קצת בעייתי – שלל המחשבות שתקפו אותי לאורך שלושת הניסויים בהם השתתפתי עשו איזה סוג של פליק פלאק אחרי הניסוי האחרון והתחילו לתקוף ולהשמיד זו את רעותה. אחרי הניסוי הראשון, אני מתאר לי שיכולתי לכתוב פוסט תמציתי מאוד, דומה למה שכתבתי אז לועדת הניסוי במייל (משהו בסגנון "נהניתי מהרנדומאליות"); אחרי הניסוי השני, כשועדת הניסוי עברה משבר פנימי קטן ואני עצמי התחלתי לראות גם צדדים אפלים בחוויה הזאת, כתבתי להם במייל תגובה ארוכה (שבקלות יכולה היתה להפוך לפוסט) על הערך הלימודי הגלום בחוויות קיצוניות; אחרי הניסוי השלישי הרגשתי מנותק פתאום מהמחשבות האלה, וגם מרוקן פיזית ורגשית ברמות שהפחידו אותי. אני מניח שהפוסט הזה הוא בעיקר על החוויה ההיא, השלישית, של ההתרוקנות.
אבל זה, אם תרצו, לב העניין: קחו שלוש נקודות אקראיות בזמן, תנו לי את אותה הוראה – "כתוב פוסט לבלוג החדש של הניסוי" – ובתמורה תקבלו תוצאה אחרת לחלוטין. כי אם לקחת לרגע את הכדור מהיכן שקרן הניחה אותו בפוסט שלה, בחירה חופשית וציות עיוור לא באמת סותרים אחד את השני, או לפחות הם מנהלים סוג של יחסים דיאלקטיים. הרי בכל סיטואציה חברתית, סיטואציה שיש בה גם צד אחר מאיתנו, אנחנו מצייתים לאיזו הוראה מובלעת ומקבלים על עצמנו מערך שלם של "כללים" חברתיים שהם בעצם שרירותיים. החופש, או הבחירה, נמצאים במרחב (הצר או רחב, אך תמיד מוגבל) של בחירת אופני היישום. בסיטואציות מסוימות (נניח, יחסי מרות בעבודה או בצבא) המגבלה נוכחת יותר מהחופש, ובאחרות (למשל בערב שתייה בפאב, או להבדיל במערכת יחסים זוגית) החופש מאוד גדול והמגבלה כמעט בלתי נראית. בכל מקרה, תמיד יש טווח תחום ומוגדר בין זה וזה, נקודה שבתוכה משתרע החופש שלנו. כמובן שלא צריך להיות זנון כדי להבין שבתוך הנקודה התחומה והמוגבלת הזאת משתרע בעצם טווח אפשרויות אינסופי.
הטווח הזה, המרחב האינסופי של בחירה תחת הוראה – ופה אני קצת מתפצל מהגישה של קרן – הוא הדבר שאנחנו קוראים לו "אני".
ההתלבטות שלנו בין רצון חופשי ודטרמיניזם היא במובן מסוים הבחירה אם להביט בדברים דרך הסופיות המוחלטת של ההוראה או דרך האינסוף שמשתרע בתוך היישום.

במובן הזה הניסוי הוא בשבילי ההיפך מחוויה שמרחיקה אותי מעצמי. הניסוי, עבורי – וזה דבר שהמם והפתיע אותי כל פעם מחדש – הוא מפגש אינטנסיבי שלי עם עצמי. כי דווקא בתוך המסגרת הזאת, שההוראה, המגבלה, כל כך גלויה בה, אתה מקבל לכאורה כרטיס שחרור מהבחירה, מהאני, ואיתו את החופש והרשות לפעול בלי כל מיני מגבלות חיצוניות של השלכה ותוצאה (כמו שאלעד אמר); אבל זה פרדוקסלי כי כרטיס השחרור הזה רק מדגיש עד כמה המתח בין הוראה ובחירה ממשיך להתקיים גם שם. ואז אתה מגלה, באופן בלתי נמנע, מה ה"אני" הזה עושה כשניתנת לו לגיטימציה חברתית די קיצונית ומופרעת לפעול. בגילוי הזה היתה בשבילי בשבילי המון חדווה: מצאתי בתוכי אדם יותר פתוח ומשוחרר ודינמי ממה שזכרתי שיש, בטח בשנים האחרונות. אבל היתה בו גם אימה גדולה: גיליתי צדדים מסוכנים ומניפולטיביים ושתלטניים ומרושעים. ועד כמה שהייתי רוצה להרחיק את עצמי מהצדדים הללו ולהשתמש בקרדיט החופשי שאני מקבל משאר המשתתפים לומר פשוט "אני רק מילאתי פקודות", ביני לביני אני יודע שכל עוד למילה "אני" יש משמעות כלשהי, את כל הדברים שעפר עשה בניסוי אני עשיתי. עם ההתמודדות הזאת צריך להמשיך הלאה את תוך היומיום.

"אני מתחיל להרגיש שמשהו בצורת המחשבה משתנה שלי באופן בלתי הפיך, וגם בלתי צפוי.
הניסוי אולי שיכלל את היכולות שלי לשחק את המשחק וחשף בפניי צדדים יפים ואפלים ודרכים חדשות לשחק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש יותר ויותר את המגבלה בתוך ההוראות
 הניסוי גורם לי להאמין בדטרמיניזם."

בראיון שלי לניסוי – אז, לפני עידן ועידנים – קרן שאלה אותי למה אני רוצה להשתתף. אמרתי שאני לא יודע, אבל זה כנראה מתלבש לי על כל מיני פנטזיות פיליפ ק. דיק מימי הנעורים. דיק, למי שלא מכיר, הוא סופר מדע בדיוני שהתמחה בתיאור של תעתועי תודעה, מציאויות מזויפות ושבריריות תחת מציאויות מזויפות ושבריריות אחרות ("זיכרון גורלי" עם שוורצנגר, למשל, מבוסס על סיפור שלו, וגם יוצרי "המטריקס" או "פייט קלאב" לצורך העניין הושפעו ממנו בכבדות) ולכמה מהספרים שלו אני מתייחס פחות או יותר כמו לכתבי קודש. לא בדיוק ידעתי אז למה העליתי את שמו בהקשר של הניסוי, אבל אני יכול לנסות לתאר לכם את התחושה שחוויתי כשקראתי ספר שלו לראשונה, בגיל 13: מצד אחד, בפעם השישית שבה אתה מגלה שגם המציאות שמתחת למציאות שמתחת למציאות היא לא אמיתית, אתה מתחיל להתייאש מהרעיון שיש משהו אמיתי אי שם. מצד שני, בעצם חשיפת המנגנון הזה של חוסר יכולת לגעת במשהו ממשי, שהוא יותר ממשחק או העמדת פנים, היתה תחושה של אמת גדולה, כאילו עד עכשיו ישבת והסתכלת על בלרינה רוקדת בתיבת נגינה, והנה בא מוסכניק עם פלייר ופתח את התיבה והראה לך את כל גלגלי השיניים והקפיצים בפנים. הופ, ירדת שכבה אחת למטה, בדרך לליבה. אני מניח שהיתה לי תחושה אינטואיטיבית שהניסוי יקרב אותי למשהו אמיתי, שהחשיפה של המנגנון שתיארתי קודם לכן תאפשר לי להגיע למקום חדש, אמיתי יותר, בעצמי. לפעול מתוך בחירה יותר משוכללת.
אחרי הניסוי הראשון שהשתתפתי בו, התחושה הזאת התפוצצה בתוכי ברעש אדיר. הייתי נרגש. נדהמתי מעצמי, מדברים שאמרתי, מדברים שעשיתי, ממקומות שהוּבלתי אל תוכם. והיתה לי תחושה שזאת רק התחלה. שיש פה מפתח כלשהו להכרת עצמי. מפתח אל היות אדם חופשי. הרגשתי שמצאתי את הפייט קלאב שלי.
אחרי הניסוי האחרון, לעומת זאת...
אני לא יודע. מאוד נהניתי בניסוי עצמו, היה כיף, באמת. אבל אני מתחיל להרגיש שמשהו בצורת המחשבה משתנה שלי באופן בלתי הפיך, וגם בלתי צפוי. במקום שהניסוי יעזור לי "להתקרב" צעד אחד אל הממשות (באמצעות חשיפת המנגנון...) אני מתחיל להתייחס להכל כמו למשחק. אחרי לילה שלם של מילוי הוראות, ושל דחיפה הולכת וגוברת של הגבולות ושל סף הריגוש ושל היכולת לעשות מניפולציה על ה"הוראה" בתוך תחום הבחירה, אתה לא יכול לחזור לשבת בפאב ולהתנהג באותה הצורה. אתה לא יכול להמשיך למלא הוראות כרגיל.
ערב אחד לפני מספר שבועות הלכתי עם חברה ותיקה (אנחנו מכירים שנים) לאירוע של חברים שלה בירושלים. אחרי האירוע היא אמרה שרואים איך הניסוי הזה שאני משתתף בו משפיע עלי, שהיא הבחינה איך אמרתי משפטים מתריסים או מוזרים או מביכים רק כדי לבדוק איזה מין תגובה הם יעוררו בתוך הסיטואציה.
שבועיים אחר כך, יום למחרת הניסוי האחרון, הלכתי למסיבת היפ הופ. הייתי גמור ושחוק רגשית. לא היה לי כוח למניפולציות, לא היה לי כוח לציית לכללים ולא לשחק את המשחק החברתי. ישבתי בצד והסתכלתי. ובחיי שלא הרגשתי כלום. לא משיכה, לא עניין להצטרף, אפילו לא טינה כלפי נשים יפות רוקדות. זה היה כמו לצפות בסרט טבע, בריקוד החיזור המשונה של בני האנוש, לראות את כל זה ממרחק כמו גלגלי שיניים וקפיצים. אז הניסוי אולי שיכלל את היכולות שלי לשחק את המשחק וחשף בפניי צדדים יפים ואפלים ודרכים חדשות לשחק, אבל בסופו של דבר אני מרגיש יותר ויותר את המגבלה בתוך ההוראות, את חוסר היכולת לגעת במשהו אמיתי. הניסוי גורם לי להאמין בדטרמיניזם.
זה בטח נשמע מגוחך אחרי כל המגילה הזאת, אבל דיונים פילוסופיים על רצון חופשי ודטרמיניזם תמיד שיעממו אותי. הדבר שאני מדבר עליו בכלל לא נוגע לדיון הפילוסופי, מבחינתי – אני מדבר אך ורק על תחושה חונקת ומשתקת בתוך החיים עצמם, ביומיום. כשאתה כל הזמן זוכר שאתה משחק, אתה לא יכול לקחת את המעשים שלך ברצינות. וכשאתה לא לוקח את המעשים שלך ברצינות, אוזלים לך המניעים.

***

"במקום ההוא פשוט אזלו לי המניעים", אומר ג'ייקוב הורנר, גיבור הספר "סוף הדרך" של ג'ון בארת', על אדם שמאבד את היכולת לרצות, להעדיף בחירה אחת על פני אחרת. נזכרתי בספר הזה המון בימים האחרונים, כי המשבר הזה, של היעדר רצון מוחלט, של חוסר חשק לעשות פעולה כלשהי, שקצת יושב עלי עכשיו, תקף אותי כבר פעם אחת לפני כמה שנים אחרי שקראתי אותו. נזכרתי פתאום שבניסוי הראשון, בבית של סער, ראיתי על מדף הספרים שלו את "סוף הדרך" לצד כמה מהרומנים של פיליפ ק. דיק. קראו לי פרנואיד, אבל נדמה לי שזה לא יכול להיות צירוף מקרים.

(עפר סקר)









***

נספח: שיחה עם פלאי

me: מפרוורד לך פוסט שכתבתי לבלוג של הניסוי
  אני מאוד לא בטוח בו
 peligrietzer: אוקי
 me: תגיד לי מה אתה חושב לפני שאני שולח להם
peligrietzer: אני אוהב את התוכן, אבל יש לי שנאת עולם למשפטים עם הצורה "הדבר שלו אנחנו קוראים..."
 me: יש רק אחד כזה, לא?
peligrietzer: כן. אבל, נו, שנאת עולם
 me: אוקיי, אוקיי
peligrietzer: ואתה משתמש ברצון חופשי מול דטרמיניזם במובן שהוא מאוד שונה מהמובן הפילוסופי של רצון חופשי מול דטרמיניזם, אם כי כן במובן מקובל של המילה דטרמיניזם בהקשרים אחרים
 me: היתה לי התלבטות לגבי זה
משום מה יש לי תחושה שזאת שונות של פני שטח, אבל לא הצלחתי לנסח אפילו לעצמי למה‬
peligrietzer: נושא אחר -- שמע, אני קצת בהלם תרבותי מהחזרה לקיימברידג', נראה לי. כאילו, מוזר לי נורא להיות שוב מוקף בגיקים וגיקים אקדמיים
 me: אוקיי. בוא נגיד לצורך העניין שהיית לוקח את ההיגדים לקיצוניות - אחד הוא "העולם מורכב מהוראות" והשני הוא "העולם מורכב מבחירות". זה כבר יותר קרוב למובן הפילוסופי שבו משתמשים במונחים האלה, לא?
peligrietzer: קרוב, אבל עדין לא ממש מדויק. זה יותר "העולם מורכב מסיבות ותוצאות" מול "העולם מורכב מבחירות."
 me: כן, אוקיי
אבל אולי יש פה בעיה בנוסח של הפוסט, כי אני כן רואה קשר ישיר בין זה וזה‬
  כלומר, בין המובן היומיומי הארצי שבו אני מדבר על בחירה מול דטרמיניזם והמובן הפילוסופי הקשה
peligrietzer: זה תלוי בלמה אתה מתכוון כשאתה אומר קשר
me: אני מתכוון שההבדל בין להגיד "כל הבחירות הן תוצאות בלתי נמנעות של כללים" ולהגיד "כל הכללים הם מסגרות לקבלת בחירות" זה בדיוק נגזרת של השאלה הפילוסופית
peligrietzer: אה, כן. נראה לי שכן. קצת קשה לי לומר כי אף פעם לא באמת קלטתי את הדילמה הפילוסופית.
me: גם אני לא. אין לי מושג איך הגעתי לחשוב על זה בכלל. אני מצרף את השיחה הזאת כנספח לפוסט.
peligrietzer: לייק אולד טיימז.


יום שני, 9 באוגוסט 2010

ציפורים פוליגוניות בדיזינגוף סנטר (מחשבות על הניסוי)

"רגע אחד אתה במציאות ורגע אחר כך אתה שוב במציאות, אבל אחרת... אתה עצמך זהה אבל אחר"

כילד, הוקסמתי לחלוטין מהאפשרות של מציאות מדומה. ראיתי עולם קסום של אפשרויות במתקני ה"וירצ'ואל ראליטי" המסורבלים והמביכים שאיפשרו לי לירות טילים על ציפורים פוליגוניות באולם בדיזינגוף סנטר שהוא היום חנות למזרונים.
כנער מתבגר, רבות מהאופציות שראיתי נפתחות היו קשורות לשני תחומים עיקריים – מין ואלימות.
בראתי שדות קטל בהם יש לי כוחות על וסוגי נשק מדהימים ומגניבים, פנטזיות מדממות בהן דיוק ניוקם, חוויות מהפיינטבול בבית ברל ומפרטי נשק מתקופת מלחמת המפרץ הראשונה מתערבבים יחדיו.
וכמובן, כל הבחורות שרציתי, מייד ובכל מני דרכים משוחררות ממגבלות שעל רבות מהן עוד לא שמעתי ולא הייתי צפוי להתמודד איתן לעוד זמן ארוך באופן מתסכל לאחר מכן.
מתוך כל הפנטזיות המפורטות האלו, שרדה אחת שהחזיקה מעמד גם את הטלטלות של המעבר לתוך בגרות והיוותה אלטרנטיבה לקיום מבויש ועצור של נער שחי את ההבדל התהומי שבין החופש שאפשר האינטרנט המוקדם לבין העולם ה"אמיתי" על ההתמודדויות שהציב.
פנטזתי מערכת של מציאות מדומה שתשעתק את המציאות באופן אמין כלכך עד שתהיה זהה לה לחלוטין, בלי גרפיקה מתוחכמת, בלי שינוי בחוקי הטבע המוכרים. כמו לחלום על לשכב במיטה בחדר שלך בזמן שאתה שוכב במיטה בחדר שלך. רגע אחד אתה במציאות ורגע אחר כך אתה שוב במציאות, אבל אחרת... אתה עצמך זהה אבל אחר (הקונטקסט הבורחסיאני של הניסוי זורק את המחשבה באופן טבעי אל המפה המושלמת שנבנתה על ידי הקרטוגרפים הבלתי נלאים של אותה אימפריה קדומה).

הסדקים נראים לעין, מבעד להם עדיין אפשר לראות את העולם שבחוץ, מבעד לרסיסי המראה השבורה אפשר עוד לראות את "עצמי" שמבקש שוב ושוב לתפוס את ההגה מהקברניט הממוחשב
 
כל פעולה שלך בתוך אותו עולם שהוא זהה אבל שונה, תהיה מתוך ידיעה שאתה מתקיים בעולם מדומה ולכן נטול תוצאות. למרות שכל חוקי הסיבה והתוצאה המוכרים חלים גם בעולם הזה ולמרות שתיאורטית אתה יכול להתקיים בעולם הזה מרגע כניסתך אליו ועד מותך הטבעי ("הגוף אינו יכול לחיות ללא המיינד" אמר מורפיוס לניאו).
בעולם כזה ניתקים הכבלים, בעולם כזה מעשים שהיו בלתי נתפסים הופכים לקלים ופשוטים והכל בגלל אותו מסך בלתי נראה שנפרס על פני העולם.
בדומה לאגדה האורבנית על מכשיר שמלבישים על העיניים לפני השינה, ואחר כך בזמן חלום מקרין אלומת אור לתוך העין החולמת, ואז תוך כדי חלום אתה רואה נקודה אדומה שמזכירה לך שאתה בחלום ואז אתה חופשי לעשות כאוות נפשך.
כלומר, הכל בראש שלי, ההבנה הזאת שוב ושוב אז וגם היום שהכל בראש שלי ועדיין אמיתי כלכך ומקיף ומפורט עד פליאה (ספרו המופלא של נבוקוב, 'הזמנה לגרדום' עולה כאן לזכרון).
הניסוי מציג פוטנציאל לתפקד כאותו מכשיר מציאות מדומה מושלם שמאותו רגע בו הוא מופעל שום דבר לא משתנה ובאותו זמן הכל משתנה. הדלתות ננעלות, הרהיטים מפונים מעט ממרכז החדר וניתנת הדרכה קצרה ואז... לא קורה שום דבר. אבל כולם בתוך "הניסוי" מעתה ועד סוף הזמן הקצוב, כל דבר שנעשה ונאמר יהיה חלק מ"הניסוי", אתה אוכל, שר, רוקד, מעסה ומחרבן "ניסוי" הקונטקסט החברתי זהה, אבל שונה לחלוטין. הוא הקונטקסט של "הניסוי" ההוראות הן בינך לבין המחשב והן מבחינתי מכשיר כניסה לתוך המציאות המדומה שהיא המציאות של הניסוי.
פתאום נוצרות דיכוטומיות מעניינות ומפתיעות, בין רצון לחופש, בין חופש פעולה לחופש מחשבתי, בין עצמיות מונעת רצון לבין עצמיות מונעת נסיבות.

הניסוי אינו מושלם, עדיין, ואולי לעולם לא יהיה, הסדקים נראים לעין, מבעד להם עדיין אפשר לראות את העולם שבחוץ, מבעד לרסיסי המראה השבורה אפשר עוד לראות את "עצמי" שמבקש שוב ושוב לתפוס את ההגה מהקברניט הממוחשב בטענות הרגילות "זה לא 'אני', 'אני' לא עושה דברים כאלה". המחקר נמשך. הניסוי נמשך ומעמיק בכל פעם קצת יותר.
בצורתו הפוטנציאלית העתידית אני רואה את הניסוי הרמטי לחלוטין, בתחילה באמצעים טכניים (חלל ניטרלי יותר, שיבוש זהויות, מערכת ממוחשבת חפה יותר ויותר מטעויות) ובהמשך, אולי, ניתן יהיה להשתחרר מהקביים הטכניים וליצור את אותו אפקט רק על ידי כניסה טקסית למרחב המדומה של "הניסוי".
האבולוציה של הניסוי, זו הפוטנציאלית וזו המגלה את עצמה מניסוי לניסוי בפועל, מגלמת בתוכה אפשרויות מרתקות, אני מצפה בכליון עיניים.


(אלעד רוזן)