יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

ההגרלה ביפו וההגרלות שאחריה

ההגרלה ביפו הסתיימה בזכותכן בהצלחה. תודה לכל מי שהגיעה או תמכה בדרך אחרת! 
אם השתתפתן ויש לכן פידבק, נשמח מאוד אם תכתבו לנו: info@hagrala.org


ההגרלות הבאות

אנחנו מתכוונים לערוך עוד הגרלות ביפו באופן קבוע יחסית במהלך חורף 2014. פרטים נוספים בקרוב.

כמו כן, בשבוע האחרון של דצמבר נערוך את ההגרלה הוירטואלית הראשונה אי פעם.. במסגרת ההגרלה הוירטואלית, המשתתפים יקבלו במשך שבוע, מדי בוקר בשעה שמונה בדיוק, מייל ובו הוראה שתיבחר באקראי מתוך מאגר הוראות שייבנה במיוחד להגרלה הוירטואלית, שאותה הם יצטרכו למלא במהלך היום, תוך כדי חייהם הרגילים.

כדי להישאר מעודכנים לגבי ההגרלות הבאות הצטרפו לעמוד של ההגרלה בפייסבוק
או שלחו לנו מייל לכתובת: info@hagrala.org 

יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

ההגרלה חוזרת!


לאחר שנת שבתון, ההגרלה חוזרת!


(עדכון: ההגרלה נדחתה בשבועיים מהתאריך המקורי. להלן התאריך החדש:)

ביום חמישי, ה 10/01/2013, תערך הגרלה מרובת מרחבים נוספת (בעקבות ההגרלה המחומשת משנה שעברה), הפעם ביפו. ההגרלה תתחיל בשמונה בערב ותסתיים באחת בלילה, ועלות ההשתתפות היא 50 ש"ח לכיסוי הוצאות.

ההרשמה להגרלה פתוחה למשתתפים ותיקים וחדשים. למשתתפים חדשים מומלץ לקרוא תחילה את הקול הקורא, ואולי גם את השאלות הנפוצות. תיאורי חוויות של משתתפים ותיקים תוכלו למצוא כאן בבלוג.

כמו בעבר, גם הפעם משתתפים חדשים מתבקשים להגיע לראיון מקדים קצר.

סבב אחרון בהחלט של ראיונות למשתתפים חדשים ייערך ביום שלישי, ה8/1, בין השעות 18:00 - 21:00, בקפה קאימאק, רחוב עזה 24 (פינת מיכלאנג'לו), יפו. אין צורך לתאם איתנו מראש, אפשר פשוט להגיע מתישהו בטווח השעות, אבל נשמח אם תודיעו לנו במייל שאתם מתכוונים להגיע: info@hagrala.org.

אם אתם מעוניינים להשתתף בהגרלה אבל לא יכולים להתראיין במועד הזה, אנא כתבו לנו בהקדם ונשתדל לעזור.

יום שבת, 31 בדצמבר 2011

ארבע פרספקטיבות על ההגרלה המחומשת



1. "המחשב היה שם כדי שנמרוד בו "

רציתי שההגרלה כבר תקרה ואז היא נדחתה בשבוע. כשהגיע היום זה היה לי רחוק מדי מהראיון. הרגשתי שהיה לי יותר מדי זמן לתפוס מרחק אירוני מכל זה. שקלתי לבטל מכיוון שחשבתי, בטעות, שהמשימות המיניות יהיו האטרקטיביות והאקסטרימיות ביותר ושיהיה סתם מבעס להתבונן מהצד ולא להשתתף, או להשתתף ולקלל אחר כך. מצד שני לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס אירוע כזה כאמן וכסקרן. באתי להגרלה אחרי שאמרתי לעצמי שהכל בסדר ושאני אשאר אמן פרפורמנס טוב גם אם לא אפרוץ את כל הגבולות שלי בערב ההגרלה.

ואז הגעתי, בין הראשונים יש לומר. הייתה מבוכה שהלחיצה את כולם ואותי קצת פחות, אולי מפני שגרתי כל כך הרבה שנים בחו"ל ואני רגיל לסיטואציות של זרות, שבהן אני לא מכיר אף אחד וכו'. זה הדיפולט אצלי. ובכל זאת עם הישראלים זה תמיד מרגיש חשוף קצת יותר.

התחלנו לקבל משימות והמשימה הראשונה שלי הייתה להגיד הכל בלחש ונורא התאכזבתי כי ציפיתי לאיזה היי אקסהיביציוניסטי מרוכז כזה מההתחלה ועד הסוף. רק לקראת סוף הערב נפל האסימון שבעצם המחשב הוא רק איזה משהו שם ברקע ועצם זה שהוא נותן פקודות מהווה תירוץ "לתת לעצמי פקודות" שלאיש אין בקרה עליהן או על מידת האדיקות בביצוען, והן תמיד יוכלו לעבור כ"פקודות שהתקבלו מהמחשב". זה היה הגילוי הגדול ביותר מבחינתי ובזכותו גם אשמח להשתתף בהגרלות הבאות. לכאורה 'נכלאתי' בדירה למשך חמש שעות, נתבקשתי לכבות את הפלאפון, כלומר ברמה הסימבולית היה כאן אלמנט של כפייה מסויימת, בגבולות הסביר כמובן, קבלתי הוראות ממחשב שהיו להן השפעה ישירה עליי, ויחד עם זאת דרגת החופש הייתה למעשה מקסימלית. המחשב היה שם כדי שנמרוד בו. כדי שנחליט בעצמנו מתי ובאיזו מידה לציית לו.

עבורי זה היה שיעור בציות/דמוקרטיה/רצון חופשי, מכיוון שבהתחלה היתה לי נטייה לבצע את המשימות באדיקות, אפילו להגדיל ראש ולא "לבטל באופן אוטומטי/על דעת עצמי" התנייה קודמת מכח משימה חדשה שניתנה לי; בהתחלה ביקשתי הוראות, רציתי להיאחז באיזשהו קו מנחה. הייתה מידה של תיסכול על זה שלא מכריחים אותי לבצע משימות, שחלקן קלות מדי לביצוע ולא מאתגרות מספיק, שאין פיקוח ושישנם יותר מדי פתחי מילוט. אבל בסופו של דבר זה היה הדבר שהכי הערכתי בפרויקט. אני מניח שמרבית המשתתפים הגיעו כדי לחיות איזו זהות חדשה, איזו אופציה משוחררת יותר של עצמם מעצמם ובסופו של דבר המסקנה היא שאין קיצורי דרך ושזה יכול לעבוד רק בשיטת ה"עשה זאת בעצמך". בהתחלה הייתי "מורעל-הגרלה", רציתי את "החוויה המלאה", רציתי סדנת פרפורמנס, ולאט-לאט הבנתי שהעניין אינו טמון בציות או אי הציות למחשב. המחשב מסמל קצת את אלוהים. ואז במהלך הערב אתה מגלה שאלוהים מת, ושזה תמיד אך ורק, למרבה הפחד/בנאליה, אתה מול עצמך.

(אנונימי)



2. "מהגרלה להגרלה היחס שלי אל המחשב נהיה בו-זמנית מיתי יותר ומיתי פחות"

כשהמחשב טועה קצת יותר מדי, כשהוא קורא למשל לאנשים שאינם שם, הוא מאבד באחת את כוחו המאגי, וזה מרופף לאין שיעור את עוצמת הסיטואציה, את היכולת שלה להיות מרחב ממשי אחר. הפעם המחשב טעה המון, ונראה לי שזה, יותר מכל, יצר אוירה מאוד מפורקת, מאוד מוגבלת, בעיקר בהגרלה השניה שהייתי בה. מישהו אמר אחר כך: אנשים לא הביכו את עצמם, לא היו לא נחמדים, לא חרגו באמת מהגבולות הרגילים של סיטואציות חברתיות. זה נכון, באמת רוב מי שראיתי, גם אני, נשארו במרבית האינטרקציות הפומביות, במרבית הפרפורמנס שלהם בחלל, מאוד מנומסים, ובמידת מעורבות נמוכה. אבל העובדה שאפשר תמיד לאפיין את האוירה בחדר, ולראות איך כל אחת מהנוכחות תורמת לה, משכיחה לפעמים לזמן מה כמה שונה החווייה האישית של אנשים שונים בתוך זה. מוזר להבין אחר כך שבכל זאת יש כאלו שזו היתה להן הגרלה מעולה, או נוראית. להיזכר פתאום שגם בי יש כאלו שזו היתה להן הגרלה מעולה או נוראית.

המון חוויות שונות הפעם. לצאת לטיול של עשר דקות במצוות המחשב, למצוא עלה יפה וצהוב, להביא אותו לאיש זר שמדבר, צוחק, מתפלא, ללכת מהר חזרה, להיתקל באיתמר על אופניים בדרך מהבית שלנו לחברה שלו, לחבק אותו מהר ולהמשיך ללכת. לקבל הוראה ללכת מאוד לאט ולצלול לתוכה כמו ללמוד ללכת. להתפלל. להימלט מהעולם לעמידות ראש ארוכות, פעם אחת בהוראה, פעם אחת לא. לדבר דיבור מיוחל לא צפוי, לדבר דיבור כושל מייאש, לראות מהצד דברים מצחיקים מאוד, לראות מהצד דברים לא זזים, לא זזים, שעות של שיעמום נוראי מזוקק, שהחרא הזה כבר ייגמר (ברחתי ברגע שהיה אפשר), וגם שתיים-שלוש חצאי שעות של התעלות רצופה. הרגע של לחזור מהטיול של העשר דקות הביתה להגרלה, בהתמסרות, כמו מאי ברברי אל הספינה שלך.

מהגרלה להגרלה היחס שלי אל המחשב נהיה בו-זמנית מיתי יותר ומיתי פחות. יש את המחשב-של-מטה, המוגבל כל כך במה שהוא יכול לעשות, במידה שבה הוא כופה עלייך טרנספורמציה, ויש את המחשב-של-מעלה, ההגרלה האידיאלית המדומיינת שההגרלה הממשית כל הזמן שואפת אליה ואף פעם לא באמת מצמצמת את המרחק, והפער ביניהם גדל כל הזמן. זה שוקע למטה וזה נוסק כנגדו. עם הזמן הדחף לבוא נהיה אולי יותר ויותר דווקא כדי להיות בתוך הפער הזה.

(קרן שפי)



3. "כולם רק חיכו לאיזו הפתעה גדולה שתקרה ולא קרתה"

אוף, טוב, אז ככה. היה קצת קשה ומאכזב, המעבר מדירה לדירה שבר את הקסם, והיתה תחושה שחלק מהאנשים לא ממש מעניינת אותם ההגרלה. בהגרלה הקודמת שהשתתפתי בה היתה תחושה שלמרות פערים שונים, היה לאנשים עניין להכיר אחד את השנייה. הפעם היתה תחושה שכולם רק חיכו לאיזו הפתעה גדולה שתקרה ולא קרתה. יכול להיות שזה קשור לדירה שהיינו בה, לזה שהיתה תחלופה של אנשים, או לזה שהיו שם 3-4 אנשים שהיו סוג של " מחוץ" להגרלה כי לא קיבלו הוראות מכל מיני סיבות.

אתמול חשבתי על זה שגם ללא הוראות אפשר היה להמשיך להשתתף, הרי אף אחת לא ידעה שאין להן הוראות. כל דבר יצירתי שהיו עושות היה מתקבל, אבל לא היתה כזו יצירתיות. זה מעניין עוד יותר לחשוב על זה אם לוקחים בחשבון את כמות היצירתיות שנשפכת מרוב האנשים שהשתתפו, ועד כמה גם הם זקוקים להוראות, לסוג של גבולות והקשר חברתיים על מנת ליצור. וכמה בנליות, שעמום וחוסר ביטחון נשפכים מהם, וממני, כשהמסגרת הנוקשה של הוראות מהמחשב מתרופפת ונשברת.

הייתי שמח לחוויה מתקנת.

(יותם בן מאיר)



4. "כאילו ככל שאתה משתתף יותר בהגרלה אפשר להדליק את הכפתור ההתנהגותי השונה בך באופן אוטומטי"

היתה לי הגרלה מוזרה, ולמען האמת, לא היתה לי הגרלה. ר' שלפה אותי מההגרלה שלי די בהתחלה, ולקחה אותי איתה להגרלה אחרת, בלי הוראה מהמחשב, כך שנשארתי בלי הוראות לכל יתר הזמן. את הזמן שנשאר העברתי לרגעים בכל אחת מארבעת הדירות, וכמובן בהליכות ביניהן, שבאופן מפתיע הרגישו כמו חלק אינטגרלי מהאירוע - כל הזמן חשבתי שהאנשים ברחוב הם משתתפים, ובחלק מהמקרים, צדקתי.

אז הוראות לא היו. מה שכן היה זה החוויה המרתקת של החלפת אווירה בין בית לבית (החללים היו מאוד שונים אחד מהשני - המקום הדרומי ההוא שנראה כמו אולם קולנוע היה המקום שבו היתה תחושה פראית ומעניינת, בית אחר נראה כאילו חצי מתחרמנים וחצי משועממים, והדירה שהתחלתי ממנה הרגישה לי כמו שעשוע של חנונים), התערבות בעניינים שאינם ענייני וגם פשוט התחושה הזאת של "ותיק הגרלה", שגם בלי הוראות יש לך רשיון למתוח גבולות.

זה הדבר הכי מעניין שאני יכול להגיד בעצם - ההגרלה הזאת לא היתה שונה מבחינתי מהקודמות אפילו שלא היו לי הוראות. היא עדיין גרמה לי להתעסק בכל מה שמעסיק את התת מודע שלי ביומיום באופן יותר גלוי ועדיין חזרתי ממנה מוטרד ונרגש באופן משונה. אני אגיד יותר מזה - אחרי כמה מילים שיצא לי להחליף עם שדמה בסוף הערב, הבנתי שבעצם ייחלתי למה שר' עשתה לי. בתחילת הערב לא התחשק לי בכלל למלא הוראות, לא עניין אותי מה שיקרה בעקבות המילוי שלהן ולא היו לי אנרגיות לאלמנט משחק-החברה שבכל העסק. היתה לי תחושה שהולכת להיות לי הגרלה משעממת, הרגשתי מונוגמי וחסר תשוקה לסיטואציה מסיבתית וחשבתי שאני אמצא את עצמי מתגעגע לתחושה הראשונית שהיתה לי בהגרלות קודמות. דווקא ברגע שהפסקתי עם ההוראות השתחררתי והרגשתי שהעסק לוקח אותי לאיזשהו מקום חדש. כאילו ככל שאתה משתתף יותר בהגרלה אפשר להדליק את הכפתור ההתנהגותי השונה בך באופן אוטומטי, וההוראות עצמן הופכות להיות הסחת דעת מעכבת.

משתתפת אחת שאלה אותי בתחילת הערב אם אפשר לעזוב את ההגרלה באמצע, ואמרתי לה שלא נראה לי, כי זה הורס הכל. עד סוף הערב האמירה הזאת נראתה לי מגוחכת, כל העניין בהגרלה הזאת היה שהיא היתה נזילה לחלוטין מבחינת כללים. איכשהו ההפרה של כלל המקום ושלל הבעיות הטכניות הפכו את המסגרת לפחות ופחות נוקשה, ומה שנשאר זה מין רשיון משונה להרוג, שיכול להמשיך איתך אחר כך עד קצה הערב.

וזהו לעת עתה.
(עפר)

יום שלישי, 1 בנובמבר 2011

ההגרלה הבאה: הגרלה מחומשת


ביום חמישי, 24.11.11, בשעות הערב, תערך הגרלה בת חמש שעות בתל אביב.


לראשונה, ההגרלה תתקיים בו זמנית בחמישה חללים ברחבי העיר.
כל אחת מהמשתתפות תוגרל לאחד החללים, ותשתתף בהגרלה שתתקיים בו. אלא שבנוסף לשאר ההוראות הישנות והחדשות, הפעם המחשב יוכל לצוות על המשתתפות לעבור מהגרלה אחת להגרלה אחרת, עם הוראות שונות מעט ומשתתפות שונות לגמרי.
השתתפות בהגרלה תעלה בין 30 ל 60 ש"ח. המחיר יוגרל בנפרד עבור כל משתתפת.
אם אתן מעוניינות להשתתף, כתבו לנו: info@hagrala.org.

ראיונות למשתתפות חדשות

אם עוד לא עברתן ראיון קבלה ואתן מעוניינות להשתתף בהגרלה הקרובה, כתבו לנו במהרה ונקבע לכן ראיון באחד מהמועדים הבאים:
שלישי, 15.11, 19:30-21:30
חמישי, 17.11, 19:30-21:30
ראשון, 20.11, 19:30-21:30
הראיונות יתקיימו בתל-אביב. מיקום מדויק ימסר בהמשך.

תרומות:
חסרים לנו עדיין חלל או שניים להגרלה המחומשת.
אם יש לכן דירה בתל אביב ואתן מעוניינות להשאיל אותה לערב האחד הזה לקבוצה של אנשים נטולי רצון חופשי, כתבו לנו!התורמות יזכו בהגרלה חינם ותהילת נצח.

*ההודעה מנוסחת בלשון נקבה, אך פונה לבני כל המגדרים

יום שלישי, 24 במאי 2011

ההגרלה - ביפו 23

ביום חמישי, 02.06.2011, נערכה הגרלה בגלריה יפו 23 בירושלים, במסגרת הפסטיבל מתחת להר והתערוכה אמנות/חיים.



ההגרלה היא פרפורמנס וניסוי חברתי, מופע-נטול-מופיעים המנוהל באופן שרירותי על ידי מערכת ממוחשבת.

מרגע שהציבור נכנס אל שטח ההגרלה, הוא כפוף למערכת כללים היוצרת מציאות חברתית מקבילה: כל הנוכחים מקבלים מהמחשב במהלך הערב הוראות פעולה דיסקרטיות הנבחרות באקראי מתוך מאגר גדול, ומסדירות את היחסים והאינטרקציות ביניהם. התערבותו החיצונית של המחשב מנתקת בין הפעולה לבין הרצון, ומערבבת את האינטימי והציבורי.

ההגרלה היא גם נסיון לשחזר את הממלכה מסיפורו של בורחס "ההגרלה בארץ בבל". זהו שיחזור של מצב בדיוני, שמעולם לא התקיים. ההגרלה אינה קיימת בזכות עצמה, אלא רק באופן שבו האנשים הנוטלים בה חלק משתפים פעולה ומגיבים להוראות המחשב.

ההגרלה ביפו 23 תהיה שונה באופן משמעותי מכל ההגרלות שקדמו לה, ולפיכך חשוב לנו להסביר מעט יותר על הפורמט:
החל מהשעה 20:30 יתחילו במרחב הגלריה שתי הגרלות במקביל. מרחב הגלריה יחולק לשני חלקים נפרדים, ובכל אחד מהם יריץ מחשב הגרלה נפרדת. הוא יקרא למשתתפים שהוכנסו אל המתחם שבו הוא נמצא, ויחלק להם הוראות פעולה דיסקרטיות שישתלבו בסיטואציה החברתית באופנים שונים: ישפיעו על האינטרקציה החברתית, יבדקו את גבולות הציות של המשתתפים ויוציאו אותם מחוץ לתחום הפעולה המוכר להם.
בנוסף, במבואת הגלריה ולפני הכניסה למתחם, כל משתתף יעבור ראיון קצר של כשמונה דקות על ידי אחד מעשרת המראיינים של צוות ההגרלה. הראיון יקבע לאיזו משתי ההגרלות הוא יופנה.
זמן המינימום לשהות במתחם הוא שעה. אחרי שתעבור שעה מרגע כניסתו למערכת, המשתתף יוכל לבקש בכל עת מהמחשב לצאת מהמתחם.

אתם מוזמנים להגיע בכל שעה במהלך הערב. אנחנו ממליצים כמובן להגיע מוקדם ככל האפשר, כדי שתוכלו להשאר בהגרלה זמן רב יותר.

במתחם ההגרלה יהיה בר חופשי.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

דו"ח אישי משלוש הגרלות


"אני יודעת עכשיו שעדיף לי לבוא בלי ציפיות נוספות, ובכל מקרה אין לדעת מה יהיה. יש כל כך הרבה פרמטרים שיקבעו באותו זמן איך ארגיש בכל דקה ודקה."

בבואי לכתוב על ההגרלה, אשים עצמי בנעליי שם. פתחתי בירה שנייה לערב, ואני מוכנה לסיעור מוחות עם עצמי.

מלכתחילה חששתי לכתוב על ההגרלה. חששתי כי מה שהרגשתי בהגרלות כל כך מופשט וחסר צורה ומילים. ולכן גם כשאני מנסה לספר לאנשים שלא חוו את ההרגשה, אני נתקלת בקשיים.
כי הלא זה לא "אבל איזה הוראות יש שם".
כי יש הוראות מכל הסוגים והצורות.
זה איך שאני מרגישה בחלל חדש שאינו מוכר לי, עם אנשים אותם איני מכירה כלל, או מכירה באופן חלקי ביותר.

ולפני, אני מתרגשת. מהראשוניות שמצפה לי, כי כל אירוע כזה הוא ראשוני עבורי.
אני יודעת עכשיו שעדיף לי לבוא בלי ציפיות נוספות, ובכל מקרה אין לדעת מה יהיה.

יש כל כך הרבה פרמטרים שיקבעו באותו זמן איך ארגיש בכל דקה ודקה, החל מאיזה שיר מישהו ישים ועד אחד הדברים הכי נפלאים בעיני, להכיר אשה או איש חדשים ומעניינים.

"השאלה אחר כך היא איך ממשיכים הלאה? אם הוצאנו את החלק המעניין ולא-בהכרח-טוב שלנו, איך נוכל להמשיך ביום יום לשים מחסומים על עצמנו."


הייתי עד עכשיו בשלוש הגרלות.

ההגרלה הראשונה היתה ראשונית ביותר. אחריה הרגשתי שלא ארגיש דבר כזה לעולם שוב. אני עדיין מרגישה ככה. אולי ארגיש יותר, אולי פחות, אבל כמוה לא. המרחב הדירתי המצומצם גרם לי להגיע למעין אינטימיות אינסטנט עם אנשים שונים. ההרגשה שאני בסיטואציה ראשונית הממה אותי. אחרי ההגרלה הראשונה התהלכתי כמו בחורה מאוהבת, רק שהייתי מאוהבת לא באדם, אלא בסיטואציה. ההוראות ניתנות לי, אבל הבחירה בכל זאת בידי. התאהבתי בקבוצה של אנשים שיצרו יחד משהו בזמן נתון.

ההגרלה השניה לא עשתה לי טוב. אני חושבת שבגלל שבאתי עם הר של ציפיות מההגרלה הראשונה, ולא נתתי לעצמי פשוט להרגיש. הרגשתי שהכל זר לי, למרות שוודאי שהכל היה זר לי. המקום לא היה אותו מקום והאנשים היו ברובם לא אותם אנשים. הרגשתי שאני לא נותנת לאני להיות אני והכל היה מבולבל.

להגרלה השלישית הגעתי מוכנה בלי ציפיות. או אולי קצת מוכנה לקרב אחרי רסיסי שמועות ששמעתי מהגרלות אחרות.
"על החיים ועל המוות" אמרתי לעצמי. אם יהיה רע אני לא חוזרת שוב.
לא היה רע בכלל. היה נפלא. היה אחר.

אני חושבת שכשאנחנו חושבות אלו הוראות להביא להגרלה, ההוראות הקלות והמעניינות יותר ואולי אלו שאנו נוטות אליהן באופן טבעי הן הוראות "רעות". להכות מישהו, להעליב מישהו, או שיסתגר בשירותים עד ההוראה הבאה. גם חלק מפריצת הגבולות שאנו שואפות אליה בהגרלה היא להגיע לקיצוני הרע שלנו. לקחת את ההגרלה כבמה למשהו שלא נהיה בחיים היום-יומיים, או אולי משהו שהיינו רוצות להיות אבל בגלל מוסכמות חברתיות לא זוכה לצאת החוצה.

מעבר לזה, כמו שעפר כתב, ההגרלה משפיעה על ההתנהלות שלנו ביום יום. אנחנו משחקים קצת יותר בכלים שעומדים לרשותנו, גם באנשים סביבנו. המחשבה הזו הבהילה אותי (והייתה נכונה להפליא) כשהיא נהגתה בקול רם לא על ידי. מה יקרה אם אפנה את זה, לא במתכוון, לאנשים שיקרים ללבי? זו שאלה טובה: את מה נבחר להפנות מההגרלות ולמי? מה נשאר איתנו אחר כך?

כך יצא שקצת פחדתי לקראת ההגרלה השלישית. פחדתי על עצמי ועל מה שאולי יצא ממני, פחדתי ממה שאולי יצא מאנשים אחרים כלפיי.
אבל ההגרלה השלישית היתה נפלאה. במקרה או שלא, היו הוראות שאהבתי. אולי גם התעלמתי משאר הדברים ובחרתי לראות דברים מסוימים. ניתנה לי הזכות להיות בעולם קצת אחר למשך 3 שעות. לאהוב את האנשים סביבי, למרות שההיכרות שלי איתם הייתה מזערית.
הייתה לי הזכות לספר חלקי סודות, ללטף, להיחשף, לראות אנשים אחרים נחשפים, לשוחח, לחבק.
להשתחרר.
בהגרלה השלישית הרגשתי שאני מוציאה את הטוב שבי ושהאנשים סביבי טובים, וטובים אליי.

השאלה אחר כך היא איך ממשיכים הלאה? אם הוצאנו את החלק המעניין ולא-בהכרח-טוב שלנו, איך נוכל להמשיך ביום יום לשים מחסומים על עצמנו.
או לחילופין איך אמורים יום למחרת הגרלה ממלאת, כמו שהיתה לי ההגרלה השלישית, להחזיר את כל ההגנות שאנחנו עוטים על עצמנו. כך או כך, איך אפשר להמשיך כאילו כלום, כאילו שלא קיימת אלטרנטיבה.

(רותם)

יום שני, 30 באוגוסט 2010

(בהעדר שם טוב מזה) תהיות

כך או כך – זה היה בילוי-ערב רגיל
(תהיות נא לזקוף על חשבון הגיל.)
דוד אבידן, מתוך "סיכום ביניים"

"מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר"

את ההרגל להסתכל על סיטואציות מבחוץ רכשתי בגיל צעיר. בתור ילדה שהספיקה עד גיל עשר לעבור בין 3 מדינות, 4 ערים ו 7 בתים הבנתי מהר מאוד כמה יתרונות יש בזרות, כמה כח ובטחון אפשר לשאוב מזה שאתה תמיד נשאר עם רגל אחת בחוץ: החופש להשליך פנטזיות על "המקום האחר", היכולת לשחק עם אלמנטים בזהות שלך, והכיף הגדול שטמון בעובדה שיש לך פרספקטיבה, בכישור לקחת (או תמיד להישאר) צעד אחורה מתוך המקום שאתה נמצא בו ורק להתבונן. הריחוק הזה הוא כלי שהקפדתי לתחזק ולשכלל, התרגלתי להסתכל ולבחון כל מה שאנושי סביבי, הפכתי להיות אלופה בהכנסת דברים לפרופורציות, במדידת ערך של דברים, בפירוק לגורמים.

באיזשהו שלב הבנתי שאפשר להשתמש בכלי הזה לא רק כדי לחקור סביבה חברתית ואנשים אחרים, אלא גם ככלי לימוד שלי על עצמי. הרי כולנו חווים את אותם רגעים בהם אנחנו מסתכלים על עצמנו מבחוץ, ואפשר גם לנצל אותם. מדהים כמה סיטואציות פשוטות יכולות להיות מעניינות אם אתה מוצא לעצמך מושא למחקר, ובעיקר מוצא את עצמך מושא המחקר.

אחת לכמה זמן היה עולה הפחד שהקלות הבלתי נסבלת שבה אני יכולה לצאת החוצה מתוך סיטואציות, ויותר מכך הקלות שבה אני יכולה להקהות רגשות לא נעימים על ידי תיחום שלהם, גורמות לי לא "להרגיש על אמת", לפספס איזה חוויה. תמיד היה בי הפחד שאולי מנעד רגשות הוא סימטרי - אם אתה לא יכול להיות מאוד עצוב לא תוכל גם להיות מאוד שמח.

אי שם בכתה ח' נתקלתי במורה שדיבר על הערך הגדול שיש בהתרחבות, על הצורך בלהרחיב את עצמך כל הזמן – ללמוד הרבה דברים שונים, לראות דברים מסוגים שונים, לחפש יופי ועניין במקומות שמרגישים באופן אינטואיטיבי לא מעניינים, להתמודד עם אתגרים שהיית מעדיף לוותר עליהם, לחפש עניין גם במקומות משעממים. אמנם לא תמיד מוצאים, אבל בדרך כלל כן. הוא כינה את זה 'תיאוריית המשפך' - אדם נולד כשהוא מוכן לקלוט כל מה שיש סביבו, ככל שמתבגרים היכולת והרצון לקלוט מצטמצמים: בוחרים עמדה, תחומי עניין, מכריזים במה אנחנו טובים יותר ובמה פחות וכל מה שנשאר מחוץ לתחומי המשפך הולך לאיבוד. צריך כל הזמן לדחוף את הדפנות ולשאוף להתרחב. מאז נוסף פרמטר למדידת ערכם של דברים: עד כמה אפשר ללמוד מהם, עד כמה הם עוזרים להרחיב.. מאותו הרגע יכולתי לא רק להמעיט מערכן של חוויות לא נעימות או של תחושות קשות, אלא למצוא בהן משמעות חיובית – כחוויות מסוג חדש, שדורשות ממני התמודדות מסוג חדש ולכן עוזרות להתרחב. ל"אז מה כבר קרה" מתווסף "הרגשת משהו קצת חדש.. מגניב"

חשוב לי להדגיש שהחיפוש אחרי חוויות חדשות שונה מחיפוש אחרי ריגושים. גם שעמום נכנס תחת קטגורית החוויות שאפשר ללמוד מהן. אבל כמו חיפוש אחרי ריגושים, גם הוא עוזר להתגבר על פחדים ומדרבן אותך להיכנס לחוויות חדשות מתוך תחושה שפעולה עדיפה על אי פעולה ושתזוזה למקום חדש היא ככל הנראה חיובית (בדרך כלל אפשר לחזור), הפחד היחיד שנשאר הוא פחד מפני השלכות על דברים שאין לי שליטה עליהם (אנשים אחרים למשל)

בהקשר הזה, הסיטואציה של הניסוי נראתה כמו סיטואציה מושלמת. כמה שעות שבהן אתה מוצף כל הזמן באתגרים חדשים או הצעות לפעולה, הפחד מהשלכות מנוטרל כמעט לגמרי, סביבה שבטוח מאוד לפעול בתוכה. אין פיקוח על התהליך שאותו אתה עובר אלא רק דרבון לבדוק ולהרחיב גבולות: הן על ידי ההוראות שמגיעות מהמחשב (שנכתבו על ידי אנשים שאתה לא מכיר ושעולם האסוציאציות שלהם יכול להיות מאוד רחוק משלך) והן על ידי השותפות שבתהליך – העובדה שאתה מוקף באנשים שעוברים תהליך דומה - מה שתמיד מדרבן ללכת רחוק יותר.

דווקא מהבחינה של בדיקת הגבולות שלי אל מול עצמי הניסוי היה פחות מאתגר ממה שחשבתי. כנראה שזה נבע משילוב של מזל/חוסר-מזל בקבלת ההוראות. מעט מאוד מהן גרמו לי אי נוחות או דרשו ממני ערעור על הגבולות שלי. התווסף לזה חוסר, לטעמי, במה ששדמה תיארה בפוסט שלה כחוויה לא חיובית מהניסוי הראשון שהיא השתתפה בו (אני השתתפתי עד כה רק באחד) - מידה מסוימת של לחץ מהקבוצה ללכת רחוק יותר, קיצוני יותר, מערער יותר. בסופו של דבר לא היה אף רגע בניסוי שבו הרגשתי אי נוחות ממשית. מבוכה קלה ברגעים מסוימים כן - אבל לא יותר מזה. יש שימצאו בזה יתרון, אותי זה בעיקר קצת הפתיע...

***
- הערת אגב -
זה מה שכתבתי לועדת ההגרלה במייל משוב ששלחתי להם אחרי הניסוי, בעניין הזה:
"הפער הזה בין מה שהנחתי שיהיה מעניין (בדיקת גבולות עם עצמי), לבין מה שקרה לי בפועל בתוך הניסוי נראה לי פתאום מאוד הגיוני... ז"א אני ממש רואה למה טעיתי בהשערה שלי לגבי איפה יהיה מעניין בתוך זה- כי לעבוד ולהתנסות מול עצמי זה משהו שאני טובה בו ואוהבת, לעומת זאת לדברים שקורים בינך לבין אנשים אחרים יש השלכות , והשלכות הן משהו שאני מפחדת ממנו, בטח בסיטואציה מהסוג הזה, כלומר בתוך מצבים מסוכנים/חדשים (בחיים שלי , בטח בשנה האחרונה, בכלל, ובניסוי בפרט) - העבודה בתוך עצמי (השימוש במצבים האלה כדי לחקור את עצמי). ההמנעות מהשלכות זו הדרך שלי להישאר שפויה ולאפשר לעצמי לחוות כל מיני דברים, בלי לפחד שאני מאבדת את עצמי"
***

"בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן"

בימים הראשונים אחרי הניסוי הייתה לי תחושה שמה שהולך להיות מעניין אלה ההשלכות של מה שקרה ביני לבין חלק מהמשתתפים על היחסים שלנו אחר כך. בראש ובראשונה הניסוי יוצר סביבה מעניינת להכיר בה אנשים (וגם לחוות בה דברים עם אנשים שאתה כבר מכיר). באופן כללי יש משהו מיוחד בסיטואציות שיוצרות מאוד מהר סוג של אינטימיות "שלא במקומה" או שמגיעה מהר מדי (כמו למשל סטוץ, לצורך העניין).

במהלך הניסוי, כל מיני אינטראקציות או תהליכים שיכולים לקרות בין אנשים, ברמות שונות של היכרות, קורים במין הילוך מהיר. ואז פתאום אחרי, בקשרים "על אמת", נשארים המשקעים של זה, והפער בין המשקל שאתה נותן לפעולות שאתה עושה בתוך הניסוי לבין המשקל שלהן בדיעבד יוצר מתח שהוא מן הסתם מאוד מעניין.

אבל יש שם משהו יותר כללי מזה.

הניסוי, למרות העובדה שאתה פועל בתוכו פעולות שלא אתה הגית, או יותר נכון בגלל זה, הוא מרחב עם המון חופש בחירה. ההוראות לא מחייבות אותך למלא אותן, אבל הן כן מסירות ממך (לפחות למראית עין) את האחריות עליהן. ההוראה היא מעין מתווך בינך לבין הפעולה, היא יוצרת תחושה של מרחק בינך לבין הפעולה שאתה מבצע.
אחת הסיטואציות המעניינות שנכחתי בהן במהלך הניסוי הייתה לשבת מול אחד המשתתפים שקיבל הוראה להעליב אותי (ובכנות, אם אני זוכרת את ההוראה המדויקת). מצד אחד ברור לשנינו שהוא לא רוצה להעליב אותי, ומצד שני ברור שהוא רוצה להצליח למלא את ההוראה. העובדה שבינו לבין הפעולה עומדת הוראה לא באמת משנה את המשמעות של הפעולה.

בסופו של דבר, הסיבה שבגללה כן אפשר להסיר מעצמך מידה מסוימת של אחריות על הפעולות שאתה פועל על אנשים אחרים, היא הידיעה שכל מי שנמצא בחלל הזה בחר להיות פה ולקח על עצמו את ההתמודדות עם מה שהסיטואציה הזו תביא איתה. כשאני יושבת מול משתתף שמנסה להעליב אותי, האחריות להשלכות של הסיטואציה הזו היא של שנינו: אני לוקחת על עצמי את האחריות על האפשרות שאני עלולה להיפגע, והוא על זה שהוא עלול לפגוע.

מצד אחד זה מאפשר לך להיות במצב הזה של ריחוק בלי להיכנס לעמדת כח, בלי שיהיה לך יתרון על האחר, כי הריחוק הוא נקודת הפתיחה של כולם. מצד שני זה מאפשר לך להתמסר לסיטואציה כמה שאתה רוצה מבלי לדאוג להשלכות על מי שמולך. לא בגלל האשליה שאין השלכות, אלא בגלל שהאחריות עליהן היא משותפת. זה יוצר תחושה של שוויון באינטראקציה החברתית שקשה להגיע אליה בדרך כלל. זה המקום המשחרר באמת בתוך החוויה הזו.

בסופו של דבר מה שנשאר אצלי מהניסוי זו ההמצאות בחלל שבו אנשים פועלים בכנות יוצאת דופן.

יש בזה משהו מצחיק: הרי הניסוי בבסיסו הוא סיטואציה משחקית. לכאורה שום דבר שקורה בו הוא לא "על אמת". ודווקא בגלל זה מוותרים על משחקים: לא בגלל שהם לא קיימים, להפך, בגלל שהם קיימים במוצהר. מרגע שברור שהמניעים של כל הפעולות שקורות הם לא כנים מוותרים על ההתעסקות בהם, ואז מתברר עד כמה מניע יכול להיות זניח.

הרי לא צריך את הניסוי כדי לדעת שאינטראקציות חברתיות מלאות בחוקים, או שהרבה פעמים כשמסתכלים על דברים בפרספקטיבה (בדיעבד או תוך כדי שהם קורים) הם מאבדים מהרצינות ומהמשקל שלהם.

לפעמים כדאי פשוט להתמסר לסיטואציה. אחת לכמה זמן פוגשים בתוכה מישהו שמתמסר לה במידה כזו שהעובדה שהיא פועלת בתוך חוקים שרירותיים/מרגיזים/מגוחכים (שהמחשב יגריל) כבר לא באמת משנה. לפעמים ההתעקשות לחתור לכנות יכולה לכפות את עצמה גם על מי שעומד מולך, או לפחות לחשוף קצת את הגיחוך שבחוסר הכנות.

ולפעמים מעניין להישאר קצת בחוץ ולהסתכל...

(ים)